את באמת חושבת שאת שמנה?

"אני לא מבין" סח לי אבא יום אחד, "את באמת חושבת שאת שמנה?" 

לא הייתי מוכנה לשאלה שכזו, לא ידעתי לענות.

"אני לא מבין, חגית" אבא היה רציני מאוד. תקע בי מבט כואב, שואל,

"תראי אותך, את כל כך רזה. מקלה. מה הסיפור שלך עם ההפרעה הזו?"

שתקתי. 

לא ידעתי מה לענות. אני באמת חושבת שאני שמנה? אני באמת חושבת את זה? למה אבא שואל אותי, למה?

קיוויתי שיתן לי ללכת, שלא ישים לב לחרטוט שיצא מפי, לא עונה על השאלה. אבל הוא לא. הוא דרש תשובה.

"תסבירי לי!" ציווה.

נאנקתי.

"אני לא חושבת שאני שמנה, אני מרגישה שמנה" מילים נתלשו ממני, פתאום. לא סיפרו את שיש בי.

"אהה!" אבא צהל. "אם כך, הכל בסדר איתך. תתחילי לאכול והכל יבוא על מקומו בשלום. את בריאה".

מטוסים חגו על ראשי. בום בום.

אני באמת חושבת שאני שמנה? אבא אומר שהכל טוב! אז מה הסיפור? קשה לי לאכול עד בלתי אפשרי. מה אבא רוצה ממני???

אבא הלך, נותרתי עם כאב נורא. כאב על כאב, בלבול, אין אונים.

שאלתי קרעים בנפשי;

איפה אני חווה את ההפרעה הזאת? ברגש? בשכל? גם וגם? בשניהם? בכל אני? איך יודעים למען השם.

הרי אחרי שאני אוכלת אני מרגישה נורא נורא שמנה, וזה שאני מקיאה אחרי זה עוזר לי מאוד בהרגשה, היא מתאזנת.

רואה את זה בעיניים, את הגוף. מי שולח אותן לראות? השכל. אני חושבת שאני שמנה.

גם מול המראה, אחרי האוכל, הבטן שלי שמנה כל כך.

הם שתקו. היו קרעים.

רציתי להגיד לאבא:

אני קרעים. תתמודד. יש לך ילדה שמנה.

—

חגית.