אין לי אידיאל להיות רזה.

את הפוסט הזה אני כותבת אחרי שנשאלתי בתגובות לשיתוף הקודם מה אכפת לי להיות שמנה.

האמת שלא כל כך הצלחתי לענות, ולכן אני מנסה להרחיב על זה עכשיו. תודותיי לשואלת היקרה 🙂

אין לי אידיאל להיות רזה.

אין בי את כוחות הגשם המושכות את הגוף מטה מטה ברמה קיצונית. בכלל לא.

ולא, לא באה להתגאות, לשים עצמי מעל עולם. לא באה לקדש את הבהמיות שיש בי, להגיד שהיא אינה.

כי היא קיימת.

פרדוקס;

שונאת את הבטן שלי. שונאת את הגוף. רע לי, רע לי – רע כשצג של משקל מראה לי שעליתי בעוד שתיים עשרה גרם.

זה באמת מוזר לי.

השבוע הייתי באחת הערים החילוניות, פלקטים ענקיים, תמונות צועקות היו תלויות שם על משרדי ענק; נשים כמודל. רזות רזות. הן מייצגות את אידיאל הרזון.

מטבעי, אני רגישה לכאלה מראות.

מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי אולי קיצונית לצד השני. בחרתי להסתיר אותי, לא רציתי שיראו בי. שנאתי נורא את ההתעסקות המוגזמת ביופי, ברזון, בדיאטות משוגעות. בכל מה שקשור.

אוי, כמה שזה היה נראה לי קטנוני.

כמה שזה.

והפרדוקס התעצם: אני מתנהגת כך, מדלגת אפילו על דיאטות קיצוניות. שורפת אוכל, מתנגדת. מכבה בי כל תחושה של רעב.

ומצד שני, שונאת נורא נורא את ההתעסקות הזאת. מה לי ולנוער מתבגר, ללחצים חברתיים ושטויות שכאלו.

אין קשר.

זוכרת את עצמי, לפני שש שנים. כשהייתי בכיתה ז', היה 'סטייל' בכיתה של דיאטות. הבטתי בבנות מהצד, לא הייתי קשורה אליהן, לא הבנתי אותן. באמת שלא.

נגעלתי.

לא היה לי כח להיות שם.

שמחתי כשהמורה דיברה על זה, היתה בצד שלי.

הקונפליקט הזה, הזיכרונות, צפים בי כל הזמן.

אני מרגישה כל כך רחוקה מהשאיפות האמתיות שלי, הרוחניות. מרגישה מנוולת, שקרנית. מספרת לכולם על האהבות שלי, על התרחקויות שאני מייצרת לעצמי,

גדרים שאין לי בם מרחק נגיעה. ופתאום, אני אנטיתזה לעצמי.

משהו בין השניים לא מתחבר לי, לא מצליח לדעת שמשניהם אני מורכבת.

לא יכול.

ואז אני עונה לעצמי תשובה,

תשובה שקצת עוזרת לי להפסיק לכעוס עלי, לראות אותי בכזה חושך נורא.

אני מספרת לעצמי, וכאן אני עונה על השאלה של השואלת היקרה, העניין הוא לא – מה אכפת לי להיות שמנה.

העניין הוא מה שחוויתי עד כה,

מה שהנפש שלי עוברת כל הזמן. הפציעות הנמשכות שלה, הפגיעות האינסופיות. חוויתי דיכאון מאובחן עוד קודם להפרעת האכילה, היא באה רק אחר כך.

אני מתמודדת עם הפרעה טורדנית כפייתית שספגה זלזול לא קל במשך השנים,

ופשוט, פשוט הפרעת האכילה היא, היא…

דרך לבטא את שכואב בנפש שלי, היא דרך לצעוק על אנשים, על עולם אטום. לנער אחים. אחיות. משפחה ש…

סירבו לקבל אותי כמו שאני,

הכחישו כאב שהיה בי,

כעסו שאני סתם מתבטלת, נהנית לכאוב.

פגעו.

לא היו שם בשבילי, כשהייתי צריכה את התמיכה הזאת כל כך. התעלמו.

מה אכפת לי להיות שמנה?

אכפת לי.

אני מוכרחה להחזיר אלי את השליטה, מוכרחה להמשיך לצעוק, להוכיח שכואב לי.

מוכרחה עד שנראה לי לפעמים שלעולם לא אסכים לוותר עליה; חלק מחיי.

מה אכפת לי להיות שמנה? אה?

תגידו לי אתם, מה.

—

חגית.