את באמת חושבת שאת שמנה?

וואו.
למה אני כל כך נאחזת במילים שלך, חגית?
אולי כי להתמודדות הזאת, של הפרעת אכילה, של דיכאון- כל כך אין מילים
אולי כי אנחנו לא מרגישות שאנחנו זכאיות למילים שיתארו את ה"רוע" שלנו.
כי כנראה הוא "שלנו" אנחנו הבאנו ואנחנו צריכות "להקיא" אותו מתוכנו.
אבל זה לא קורה.
מצליחים להקיא והלב נשאר שותת דם.
חגית,
כל מילה שאת נותנת היא מתנה!
מים קרים על נפש רעבה, ששבעה מלהתמודד.
מלהקיא, מלהתבייש שידעו כמה הגוף שלי מגעיל בעייני ומעסיק אותי.
מלומר לעצמי שכבר שום סיבה של "פגיעה" וטראומה היא לא סיבה טובה בשביל להסביר לי את הדיכאון את ה"מת המהלך" הזה שאמרת.
את הריק, את הכאב שלא מתמלא גם שהעולם מלא שמחה, גם כשאת שוברת שיניים כדי להתמלא במוסר, בחיזוקים (וזה מחזק באמת!) אבל השחור הזה נשאר שם.
מלוכלך, מעלה ריחות של אשמה ובעיקר חונק את הלב והמילים.

המילים שלך חגית, הם בתקווה שלי מתנה גם עבור כל מי שלצד אנשים מאתגרים כמוני,
הלוואי שבעלי היה קורא את זה, בעיקר כשהוא מותש, כשהוא חושב שזהו, אפשר להבריא, שהטוב בחיים כבר לא מצדיק את העננים השחורים בפנים.
הלוואי.
שיהיה לי מילים, לעצמי, למי שסובל בגללי.

הלוואי שכמו שאני מאמינה שאת יפה ככה- חגית, כמו שאת, מלאכית!
שאת לא אשמה, גם אם אין לזה הסבר ומילים וסיפור עם התחלה ואמצע וסוף.

שאצליח גם קצת להאמין שאני זכאית לקצת אהבה וחמלה לפחות של בורא עולם!

חיבוק לכל מי שצריכה ואני בטוחה שמגיע לה- באמת!