האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

טוויסט בעלילה: היהודייה שהשפיעה על צ'רלס דיקנס

שבי

גשר תמזה

כמה פעמים קראת משהו וזזת על הכיסא באי נוחות?

כמה פעמים לא היית מרוצה מהנימה או מהטון בספר/ כתבה בעיתון?

מה עשית עם זה בסוף? השארת את הביקורת לעצמך, אולי שיתפת את בעלך.

למה? כי לא חשבת שאת יכולה לשנות משהו, להזיז משהו בצד השני,

כי לא חשבת שיש מישהו שמקשיב.

אישה אחת מוכיחה לנו אחרת.

אלייזה דייוויס, יהודייה אנגליה אלמונית, הרגישה אי נוחות כשהיא קראה את "אוליבר טוויסט" של הסופר האנגלי המפורסם צ'רלס דיקנס. 

היא לא שמרה את הביקורת לעצמה במגירה. היא העלתה אותה על הכתב ושלחה אותה לדיקנס.

מה קרה אחר כך? טוויסט בעלילה…

ואם יש לך ביקורת על הקטע (חיובית או שלילית) שתפי למטה…

נימה אנטישמית

רגע לפני שנצלול לסיפור, כמה מילים על דיקנס.

צ'רלס דיקנס הוא סופר אנגלי מוערך ומפורסם בן המאה ה-19, המופיע בשורה הראשונה בגלריית הסופרים המוכרים ביותר. הוא חיבר עשרות ספרים שגם היום, למעלה ממאה שנה לאחר מותו, עדיין מוצאים לאור ומתורגמים בכל רחבי העולם. 

ספריו של דיקנס עודדו ודחפו שינוי חברתי ומעמדי באנגליה ובעולם בכלל. דיקנס מתאר בספרים שלו את הדיכוי והאומללות של המעמד הנמוך, את החיים העלובים של הילדים העניים, ומשקף את הסבל והעדר התקווה בחייהם. ספריו נתנו ביטוי לחסרי הקול, וחוללו שינוי אישי ומערכתי ביחס לאוכלוסיות המוחלשות.

הספר אולי המוכר ביותר של דיקנס הוא "אוליבר טוויסט" שיצא לאור בשנת 1838, ספר שנמכר מאז במיליוני עותקים ותורגם לעשרות שפות. 

אחת הדמויות הבולטות בו הוא אדם רע, ערמומי ונוכל בשם "פייגין", או כמו שדיקנס מכנה אותו ברוב עמודי הספר: "היהודי", עם נימה אנטישמית שקשה להתעלם ממנה.

קשה להתעלם, אבל רק בודדים קמים ועושים מעשה אחרי שהם קוראים משהו שמסב להם אי נוחות. אלייזה דייויס קרוצה מחומר כזה.

דייוויס, אישה יהודיה פשוטה, אם לעשרה ילדים, קונה עם בעלה את הבית של דיקנס כשהוא עובר דירה. עד כאן העובדות הטכניות. אבל מכאן מתחיל להתרקם סיפור בפני עצמו; בעקבות ההיכרות עם דיקנס, דייוויס מעזה וכותבת לו מכתב. במכתב יש לה בקשה ותלונה לדיקנס. היא מבקשת ממנו עזרה בגיוס כספים להקמת בית החלמה יהודי על שם יהודית מונטיפיורי, וכמו שהיא כותבת במכתב: 

"שלצד בעלה עמלה ושילמה מחיר אישי גבוה למען הקלת הלחץ על בני עמו העשוקים בארצות רחוקות".

עד כאן זוהי פנייה שגרתית ויבשה שאדם מפורסם ואמיד כמו דיקנס אולי מקבל רבות מסוגה. אבל אלייזה לא נעצרת פה. בהמשך המכתב היא מפרטת למה היא מבקשת מדיקנס את התרומה, לדעתה הוא צריך לכפר על חטאו: 

"בארץ זו שבה חרות הנתין מושרשת היטב… עדיין מוטחים ב"בני ישראל" עטו של הסופר… על צ'רלס דיקנס רחב הלב, שיצירותיו מיטיבות כל כך לזעוק את זעקת העשוקים בארצו והוא רשאי בצדק לזקוף את פירות עמלו, את השינויים הרבים הניכרים כיום לשיפור מנת חלקם של העניים, אומרים עתה כי הוא מעודד את יצירתן של סטיגמות שליליות נגד היהודי המבוזה".

והיא ממשיכה:

"חוששתני, כי פייגין (הדמות היהודיה באוליבר טוויסט ש.ל.) מאפשר רק קריאה ופרשנות אחת, אבל כל עוד צ'רלס דיקנס חי, עדיין יכול המחבר לעשות צדק עם עצמו או לכפר על עוול גדול".

במילים אחרות דייוויס דורשת מדיקנס לשכתב את יצירתו הפופולרית ביותר – אוליבר טוויסט – ולפצות את היהודים על העלבון שהטיח בהם, על ידי תרומה נאה למפעל הצדקה שלה (…) אין ספק שמדובר באישה אמיצה ונועזת. 

היא כותבת עוד: 

"גובה התרומה אינו חשוב אבל אנו, הנוודים ממרחקי המזרח, שואפים לראות כי מצאנו ידידים בארץ שבה נטינו את אוהלינו. עלי לשוב ולהתנצל שגזלתי כה הרבה מזמנך היקר, ואני ממתינה לתשובתך החיובית… אלייזה דייוויס".

יהודים טובים, יהודים רעים

אחרי שמונה עשר יום מגיע מכתב התשובה של צ'רלס דיקנס:

"גבירתי היקרה, אני מקווה שתסלחי לי על שהתמהמהתי בתשובתי למכתבך. לא פעם אני מתקשה לשמור על הקצב הנדרש בקשרי המכתבים שלי…." 

דיקנס ממשיך ומסביר שאכן היו יהודים שנהגו בנוכלות כמו פייגין המוזכר בספר, אולם: 

"כל יתר הדמויות השליליות בספר הן של נוצרים; ושנית, הוא מכונה 'היהודי', לא בגלל דתו אלא בגלל גזעו… כינוי זה מעביר את סוג התמונה שהייתי רוצה להעביר לקוראי אילו הצגתי אדם ממוצא סיני כ"סיני""

כאן מפרט דיקנס שהוא אכן מצרף תרומה פעוטה "למטרה הטובה המעסיקה אותך" ואף מוסיף: 

"כי אין לי כלפי העם היהודי אלא יחס ידידותי בלבד. אני מדבר עליהם תמיד טובות, אם בפומבי ואם ביחידות, ויכולני להעיד על הגינותם המושלמת בענייני עסקים… ובספרי "תולדות אנגליה לילדים" לא החמצתי שום הזדמנות להבליט את רדיפתם האכזרית בימי עברו…"

נראה כי כאן תתרצה גברת דייוויס ותניח לדיקנס שנתן תרומה, התנצל ו(ניסה) לתרץ את עצמו. אבל אלייזה דייויס לא מוותרת. וכך היא משיבה לדיקנס במכתב שלושה ימים לאחר מכן:

"לא אוכל לחלוק על העובדה שבתקופה אליה מתייחס 'אוליבר טוויסט' היו יהודים אחדים שקיבלו סחורות גנובות… (אבל) אינני חושבת שאפשר כלל להוכיח שאכן היה אדם שירד לשפל שכזה והכשיר גנבים צעירים באופן המתואר באותה יצירה… אם אכן כפי שאתה כותב 'אי אפשר שלא להבחין שיתר הדמויות השליליות הן של נוצרים', הרי הן לפחות מוצגות, כניגוד לדמויות חיוביות של נוצרים טובים, ואותו פייגין עלוב ומסכן הוא לבדו 'היהודי'".

כלומר, אם פייגין הוא היהודי היחיד, משתמע מהספר שכל היהודים הם חוטפי ילדים. אבל אלייזה מוסיפה עוד פסקה למכתב שלה, היא מדגישה כי סופרים אחרים מתארים את היהודים כדמויות עגולות. היא מזכירה לו סופרים בני זמנם כמו סר וולטר סקוט, וסופרת אירית בשם ס"ק האל. דיקנס, כותבת אלייזה, חוטא באי דיוק ובקוצר ראות. וכדי להוסיף משנה תוקף לדבריה, היא מצרפת למכתב חוברת על המנהגים המקובלים בקרב יהודי בריטניה, "כדי לייצגם כפי שהם באמת". היא חותמת בהבטחה "לא להטרידך עוד"… 

"דמותו של היהודי שובשה זמן רב מדי בידי הקהילות הנוצריות"

שנה חלפה. האם דיקנס שכח ממילותיה של דייוויס? מסתבר שלא. באותה שנה כותב דיקנס את הספר האחרון שלו "ידידנו המשותף". אחת הדמויות בספר היא 'מר רייא' יהודי קשיש, שומר מצוות שעובד בשירות מלווה בריבית נוצרי. מר רייא ממלא את הוראות מעבידו אבל כל הזמן חושש שמעשיו משחרים את פני אחיו היהודים, או במילים יהודיות: מר רייא חושש מחילול ה'. 

במהלך הספר הוא מסכן את חייו להציל שתי נערות נוצריות עניות, ואחת מהן אומרת: "נדמה שאין בכל העולם עם נדיב יותר". לקראת סוף הספר אומר מר רייא את מילותיה של אלייזה דייוויס בצורה אחרת: 

"אנשים אומרים 'זה יווני רע' אבל 'יש יוונים טובים'. 'זה טורקי רע' אבל 'יש טורקים טובים'". לא כך עם היהודים. את הרע שבינינו מוצאים אנשים בקלות רבה – ובאיזה עם לא יימצאו הרעים בנקל? אלא שהם מציגים את הגרועים שבינינו כדוגמאות של הטובים ביותר. הם רואים בשפלים שבינינו ייצוגים של הנעלים שבינינו ואומרים 'כל היהודים אותו הדבר'".

אלייזה דייויס קוראת את הספר "ידידנו המשותף", פוגשת את דמותו של רייא ומיד כותבת לדיקנס: 

"הכנסת דמותו של רייא בפרק השביעי של 'ידידנו המשותף' מחייבת אותי להודות לך מקרב לב על מה שאני מרהיבה עוז לראות כמחמאה גדולה לי ולעמי". 

אבל יש לה עוד הערה קטנה. היא לא מתאפקת ומספרת למחבר שהוא לוקה בבורות בלתי נסלחת בכל הנוגע ליהודים: "אינך יודע אם כך שהיהודי אינו הוגה בשום אופן את השם המפורש של הבורא, גם לא בשעת התפילה?" והיא טורחת לפרט לו את הדרכים שבהם יהודים פונים לאלוקים. דיקנס מצטער ונדהם. 

ב – 1866 הוא מפרסם בשבועון ספרותי מאמר שבו מתוארים היהודים כך:

"מפוכחים וסגפניים, צנועים וזהירים… מצוותיהם הטקסיות מורות גם לפשוטי העם שבקרבם את מה שמכונה אצלינו הנוצרים נקיי הדעת "דרך ארץ". זהו עם הרוחץ את ידיו… ומתייחס בכבוד לזמנים, לעונות ולמצוות. דמותו של היהודי שובשה זמן רב מדי בידי הקהילות הנוצריות".

אלייזה דייוייס שולחת לו מתנה וכותבת: 

"מוגש למר צ'לרס דיקנס הנכבד, לאות תודה והוקרה על נכונותו לנהוג בדרך הנאצלת ביותר האפשרית לאדם – כפרה על פגיעה מיד עם היוודע לו על קיומה. מאת יהודייה". 

דיקנס משיב לה:

"המילים שליוו את האות ששלחת לי למזכרת, נעמו לי יותר מכפי שאוכל להביע, שהרי הן מעידות היטב כי רק רצון טוב קיים ביני לבין אותו עם שאותו אני מכבד באמת, שלא הייתי רוצה לפגוע בו בזדון או לעשות לו עוול בעד שום הון שבעולם".

ההוכחה הסופית להשפעת של אלייזה דייויס מופיעה בגיליונות ההגהה של מהדורת אוליבר טוויסט שנועדה להיכלל במהדורה השלמה של כלל יצירתו של דיקנס.

דיקנס עובר על ההגהות ומפרק 39 ואילך מוחק את המילה "יהודי" ומשתמש רק במילים "פייגין" או "הזקן". את כותרת פרק 52 הוא משנה מ"לילו האחרון של היהודי" ל"לילו האחרון של פייגין". 


האנטישמיות לא נעלמה מהספרות אחרי דיקנס, נקודת השיא שלה תהיה במאה שלאחר מכן, המאה העשרים, והיא מלווה אותנו בספרות ובשאר תחומי החיים עד היום.

אבל דייויס נעצה אצבע עדינה בחומה, סגרה חור קטן בסכר ועצרה במשהו את השיטפון עם מילותיה הפשוטות והשפיעה על דעת הקהל עולמית.

מילים עם כח.

מקור: "גאונות וחרדה" מאת נורמן לברכט

תגובה אחת

  1. הרחבת לי ידע עולם שאפו
    וכמובן הדגש כמה כח יש לנו לו ננצל אותו כמו שצריך….
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הנצפים ביותר

אולי יעניין אותך גם?

נותנת מקום

פרק 9: לא מעט

שרי וולך

עגילים ירוקות

מתלבשת עם רותה

שמלות לעונת החתונות

רותה

זוג ידים

סיפורי יום יום

פורים בבית חולים

הניה שוורץ

ציור אמנתי של נתן קופר

סיכוי שני לאהבה

ד"ר נורית סרקיס בנק