מה אפשר לעשות? יש איך למנוע? למזער? להעלים? להבריא?
אז בתור התחלה – יש הרבה אבחנות, הרבה התמודדויות, יש כאלה שיותר ברורות מבחינה כימית, ויש כאלו שפחות.
יש הרבה גורמים גנטיים וסביבתיים שמשפיעים, אבל:
כהורים, אל תעצמו עיניים! אל! תעצמו! עיניים!!
הזמן – הוא הרבה פעמים שם המשחק.
לפעמים קורה משהו שגורם לנו לחוסר נוחות, אבל ללכת להתייעץ זה להסכים להגיד – יש פה (אולי) בעיה. זה לא נעים, זה אולי מפחיד. אבל האמת היא שבעיה ש"לא ראו" אותה, היא הרבה יותר מפחידה, וכשהיא מתגלגלת החוצה – זה הרבה יותר קשה, כואב, ולא יציב.
אם מעלימים עין מבדידות – היא עלולה להתפתח לדיכאון.
אם מעלימים עין מפחדים – הם עלולים להתפתח לחרדות.
בנוסף, חוויות הבדידות בהתמודדות משחקת תפקיד מאוד משמעותי באופן שבו הקושי משפיע על האדם, ובהרבה מחקרים תמיכה סביבתית הוכחה כמועילה מאד ליציאה או למניעת כניסה למצבי משבר.
אני חושבת שאפשר מאוד בקלות להשוות את זה לילדי קשב.
ילד קשב לא מטופל, עלול לפתח הרבה קשיים נלווים שרק יסבכו את ההתמודדות הבסיסית שלו, ירחיבו ויקשו.
גם דיכאון לא מטופל עלול לפתח אשמה, בדידות, או חלילה אובדנות.
בנוגע לטראומות ולפגיעות (מזכירה שהבסיס של הסבל שלי הוא פוסט טראומה) – זה נורא להבין שיתכן שמשהו מאוד לא טוב קורה. הכי קל לא לשים לב, כי מה שלא יודעים לא קיים כידוע. ההכחשה מגינה עלינו, מעלה לנו את ההסברים למה בטוח שזה לא זה, ואנחנו משתכנעים. אני חושבת שמה שיכול לעזור (אולי) הוא הידיעה שלילד לא נגמר הסבל, כי שכנענו את עצמינו שהוא לא סובל, וזה נכון לא רק לפגיעה מכל סוג אלא גם לסימפטומים כמו – הימנעות, חוסר עניין וחשק, חלומות בהקיץ רבים מידי, חרדות, שעלולים לאותת על מצוקה. אנחנו מעדיפים הרבה פעמים להסביר לעצמינו שזה זמני וזה יחלוף, אבל מותר לעזור לילד גם בקושי זמני, בדרך כלל גם נגלה שרוב הקשיים באמת זמניים.
עוד דבר חשוב לשים אליו הוא שילדים, ככל שהם קטנים יותר הם תופסים את העולם לפי השדר של ההורים שלהם, ואם השדר (הבלתי מילולי) הוא "זה לא כזה גרוע", אז הילד יקלוט, שההורה חושב שמה שהוא מתמודד איתו זה כלום. אבל הוא הרי סובל… סובל מאד אפילו. אז מה המסקנה? שהסבל הוא "רק בראש שלו", ואז מתווספים גם רגשות נחיתות. תפיסה של "אני פגום במהותי" והיא לא, לא עוזרת לאף מצב נפשי, גם לא למי שבמצב טוב, ובטח ובטח למי שגם ככה מתנדנד.
מה לגבי ההחלמה?
מחלות פסיכיאטריות מוגדרות כמחלות כרוניות (גם הפרעות), והחלמה קלינית – כמעט ולא קיימת (כמעט. בדגש על כמעט) החלמה קלינית – פירושה – שכל התסמינים נעלמים (כשיש נסיגה זמנית זו נקראת רמיסיה).
מה כן? החלמה אישית היא בהחלטת המטופל, החולה, המתמודד.
את – ה"אפשר לצאת מזה", אני רוצה לדייק ל – "אפשר לחיות עם זה", טוב, מעולה אפילו.
גם עם סוכרת אפשר לחיות טוב, וגם עם בעיות שמיעה. אפשר לחיות חיים טובים ומאושרים (גם בדיכאון….!) לצד ההתמודדות עם הסימפטומים הלא פשוטים של ההפרעות הפסיכיאטריות.
הרבה מתמודדים עסוקים בשאלה – אפשר לצאת מזה? הרבה שואלים – מכירים מישהו שיצא מזה?
אני אומרת – גם אם אין, אני אהיה הראשונה, אבל לא הראשונה "שתצא מזה".
אלא הראשונה (וברור שאני לא הראשונה) "שתחיה עם זה". שתחיה טוב עם זה.
22 Responses
אלופה!.
את עושה את זה ובגדול.
המודעות, העוצמות הפנימיות, ………..
כל מילה מיותרת.
מבחינתי כבר יצאת מזה:)
וואו כל מילה!
פוסט מעולה, פרקטי ומדויק. כל כך כל כך נכון.
לא הייתי אומרת לצאת מזה- ובעז"ה גם לא לחיות עם זה.
אלא להרפא, להרפות לשמוח ולחיות. ולתת מענה לנפש בעז"ה, כך שהסימפטומים יעלמו. אולי לזה התכוונת?
וואו מהמם!
את מנגישה את המידע בצורה מדהימה, ברורה ומאד מובנת גם לכאלו שרחוקים מאד מהעולם הזה, מחכה לפרקים שלך כל פעם מחדש…
למה התכוונת כשכתבת שהפרעות נפשיות הן כרוניות?
כאחת שמתמודדת עם הפרעת חרדה בערך שנתיים ומטופלת, אני חושבת שהחלמה היא כן אפשרית, בכל אופן בהקשר של הפרעות כמו חרדה ודכאון. (מחלות נפש אחרות או הפרעות כמו פוסט טראומה אני באמת לא מכירה..)
אפשר להרפא ולחזור לחיות חיים מלאים ושמחים ואולי אפילו עם נפש חזקה יותר:)
באמת חרדה ודיכאון קצת שונות מאחרות.
הן יותר ספציפיות.
לגבי דיכאון- אחרי אפיזודה אחת זה ממש מעלה סיכוי לאפיזודות חוזרות.
ז"א הנפש רגישה יותר לטריגרים (גם כלליים כמו מלחמות לדוגמא:))
גם מחשבות אובדניות- אחרי שיוצאים- הרבה יותר קל לחזור. (קל זו מילה קצת לא קשורה, אבל…)
המוח כבר "מכיר את המסלול" הוא לא צריך לסלול אותו מחדש- רק ללכת בדרך שהוא כבר מכיר.
הפרעת חרדה- ככה ספציפית כמו שהיא- הבנתי שהיא הכי קלה לטיפול (לא ידע מבוסס, כך הבנתי)
אבל ההפרעות האחרות לרוב הרבה יותר רוחביות ( ומכילות תסמינים מדיכאון וחרדה)
פוסט טראומה- אחד התסמינים שלה הוא דיכאון- יותר כמו אדישות ותחושה של מחוץ לחיים.
בואי נגיד ש ssri מאוד רווח ב PTSD (במידה ומשפיע..)
כן, זה מורכב מאד באמת כמו שכתבת, וחרדה ודכאון הם רצף רחב מאד ובאים יחד ברוב המקרים (אם לא מדובר בפוביה ספציפית).
בכל אופן, כן הדגשתי את ההחלמה דוקא בהקשר שלהם כי בהפרעות האלו אני חושבת ומאמינה שיש אפשרות להחלמה ושאנשים לא יאבדו תקווה למרות שזה מורכב ויכול להיות מסע ארוך ולא קל…
אומרת את זה מנסיון של אחת שעדין מתמודדת ברמה מסוימת אבל מאמינה (גם מסיפורים של אנשים) שזה אפשרי.
ואיך כתבת: גם אם אין, אני אהיה הראשונה:):)
בכוונה אני לא רוצה לדון בזה.
רק לומר שוב- לדעתי המפתח להחלמה הוא ההבנה-
שיכולה להיות החלמה אישית בלי החלמה קלינית.
ריפוי זו מילה עם הרבה משמעויות. מפרגנת לכל עם ישראל העלמות סיפטומים.
אבל- העלמות סיפטומים לחלוטין- זה נדיר ממש.
לחיות בטוב- אפשר.
זה עקרונית מבחינת המציאות. (הידועה לי)
לא תמיד יש הפי אנד.
אפרת יקרה
אני נהנית לקרוא את הטורים שלך.
את עושה שירות נפלא למתמודדי הנפש למיניהם.
גם בהסברה ובהרחבת המודעות הכללית לנושא, וגם ברהיטות ובתוכן שמפריכים הנחות מוקדמות ומוטעות שיש לחלק מהאוכלוסייה על היכולות השכליות של מתמודדי נפש…
אני התמודדתי עם פוסט טראומה שכללה דיסוציאציה.
זה התבטא בעיקר בהתנתקויות שיצרו חורים בזיכרון. לדוגמא: ידעתי שקיימתי שיחה עם מישהו, אבל לא יכולתי לדעת מה היה תוכן השיחה, כי התנתקתי ברגע שהשיחה הגיעה לנושא טעון מידי.
רוצה לומר משהו על החלמה. אני מגדירה את עצמי כמחלימה מ PTSD, למרות שזה לא לגמרי מדויק.
לאחר כמה שנים של טיפול פסיכולוגי, אני היום ללא דיסוציאציות כלל.
למדתי לזהות את ההתנתקות שהולכת להגיע ולמנוע אותה. למעשה, לאחר כמה פעמים ששלטתי בניתוק שכמעט והתרחש, זה לא קרה יותר.
כך שמהסימפטום הזה החלמתי.
לעומת זאת, אני עדיין מטופלת ב SSRI נגד דיכאון, ללא שום צפי או כוונה להפסיק את הטיפול הזה.
אבל מה, אני עם מינון מותאם היטב, כך שתופעות לוואי כמעט ולא קיימות.
הפעם האחרונה שחוויתי אפיזודה של דיכאון הייתה לפני 4 שנים.
מאז עברתי 2 הריונות וכמה חוויות קשות ואני עדיין מאוזנת.
עוררות היתר של פעם, שהיא תיאור עדין לרכבת הרים רגשית, נעלמה.
במשך 8 שנים של טיפול פסיכולוגי רכשתי הרבה כלים להתמודדות. אני מסוגלת לווסת את התגובות הרגשיות שלי. והעיקר, אני חיה בהשלמה מלאה עם הסיבות לטראומה, וסלחתי למי שגרם לה.
אז זה נחשב שהחלמתי? מצד אחד חזרתי לתפקוד מלא בבית ובעבודה. מצד שני, אני הרי לוקחת נוגדי דיכאון באופן קבוע.
אני רואה את עצמי כמחלימה, בעיקר בגלל הזמן שעבר מאז ההתפרצות האחרונה. ככל שעובר יותר זמן נכנסתי להווי של תפקוד נורמטיבי טכנית ונפשית. הפחד מהתפרצות של דיכאון הולך ונעלם. למרות שאני תמיד עם יד על הדופק לוודא שהמצב הנפשי שלי תקין. התרופה שאני לוקחת מצטרפת לברזל ולמולטי ויטמין. אני פשוט מרגישה שייכת לעולם הנורמלי שסביבי.
מניחה שמבחינה קלינית זה לא נחשב להחלמה, כל זמן שיש צורך בתרופה נגד דיכאון.
אבל אני בהחלט חיה חיים מלאים בסיפוק, ומגדלת משפחה שמחה. והדיכאון? הוא חלק מהרקע. ממש לא בפרונט.
כתבתי את כל זה רק בשביל לעודד אותך ואת העוקבות. אפשר לצאת מזה, או לחיות עם זה. לא משנה ההגדרה. משנה שיש חיים לאחר המוות הזה, והם חיים מאושרים.
בדיוק מה שנקרא החלמה אישית.
אבל הדיסוציאציות שאת מתארת עדינות,
חור בזיכרון, זה לא נעים. אבל אצלי היו התקפי צרחות, עלפונות, התעוותויות והתקפי חרדה משולבים בדיסוציאציה.
והעוררות יתר היא בעצם כאבי תופת בתוך המוח, מתקרב לרמה של צירים.
זה לצרוח מכאב, או כמובן להירגע באמצעים בעיתיים ומזיקים.
לסלוח? השאלה איך את מגדירה לסלוח, לסלוח כ- אני מוכנה להבין את המצוקה שהובילה לזה – בסדר.
אבל לסלוח כ- אני מוכנה למחוק את העוול שנעשה לי – אני חושבת שזה לא נכון. (בלי קשר לזה שאני עדיין לא מתקרבת לשם).
אכן בולט שהפוסט טראומה שלך חמורה הרבה יותר משלי.
אני מאמינה שזה לא אומר שאי אפשר להחלים ממנה, אלא שיש לך הרבה יותר עבודה, ועבודה הרבה יותר קשה. אני מעריצה את המוכנות שלך לעבוד קשה כל כך גם כשהסוף הטוב לא נראה באופק.
ההגדרה של לסלוח היא מורכבת מאד, וגם משתנה עם הזמן.
בסליחה קיימים הרבה רבדים ועומקים.
אני הרגשתי שהדרך שלי להחלמה עוברת ביכולת שלי לסלוח לפחות ברובד הראשוני, ולכן בחרתי לסלוח. ככל שהחלמתי, כך יכולתי יותר להשלים ויותר לסלוח, גם ברובד עמוק יותר.
כשאני אומרת סליחה אני מתכוונת ליכולת שלי להפסיק לכעוס על מה שקרה ועל מי שפגע.
זה בא יחד עם ההכרה בעומק של העוול. בשום אופן לא בהקטנה שלו.
אני מרגישה שהסליחה היא הרבה עבודה על הצד שלי בסיפור: על ההסתכלות שלי, על האמונות שלי – היא פחות נוגעת בצד של הפוגע והפגיעה.
אני לא סולחת כי הבנתי שהעוול לא כזה נורא. אני סולחת כי הבנתי שאני הרבה יותר גדולה מכל מה שעשו לי. קצת כמו מי שמתגלגל מראש גרם המדרגות. הוא מגיע למטה חבול ופצוע, אבל לא כועס על המדרגות שעשו לו את זה. הוא כן כועס על מי שדחף אותו.
לסלוח בשבילי זו היכולת להסתכל על הדוחף כמו על המדרגות.
אבל אני מניחה שעברת פגיעה קשה יותר ממני, וזו הסיבה לכך שאת סובלת מתסמינים הרבה יותר חמורים. לא יודעת כמה התובנות שלי על סליחה רלוונטיות עבורך.
לדעתי,
זה לא נקרא לסלוח – זה נקרא למחוק את מי שפגע בך,
וזה גם עבודה, להפוך את הבן אדם שלקח לעצמו סמכויות יתר והפעיל עליך לחצים וכו.. בשם מעמדו, ולהסתכל עליו כג'וק מכוער מגעיל ודוחה.
אני לא מצליחה להפסיק לכעוס, כי מתסכל אותי לראות איך החיים שלי נהרסו והמושחתת הזו ממשיכה הלאה – כאילו כלום.
אני איבדתי את הטעם בחיים, נלחמת לקום ולתפקד, לשקם את הילדים ולנסות לדאוג להם לבית נורמלי,
והיא עסוקה להמשיך בחייה מלאי הניצול, השליטה וההשפלה.
נראה לי שאצליח להרגע רק כשאראה אותה משלמת על הפגיעה שלה.
זה נושא מאוד רגיש… הסליחה.
ולא ברור לי שהיא בהכרח קשורה להחלמה מהפוסט טראומה.
לא מתאים לי לפתוח אותו כאן מעבר – רק חשוב לי להגיד שהזעם במקרה כזה – הוא שלב חשוב בריפוי.
ולא צריך לנסות להרגיע אותו – אלא לעבור עיבוד מקצועי.
אני רוצה להגיד לך תודה גדולה מאד מאד.
את גם עושה סדר וגם פותחת את הלב.
תדעי שאת עוזרת להרבה מאד אנשים כשאת כותבת את הטור הזה,
גם למי שמתמודדת וגם למי שסביבה שיכולים כ"כ לעזור, אבל צריכים לקרוא את זה כדי להבין וככה לעזור נכון ומדויק יותר כשצריך.
מברכת אותך שתזכי להמשיך לעזור להרבה אנשים.
לי אישית כבר עזרת..
תודה!
כל מילה
מאלפת.
עצם העלאת הנושא והמודעות חשובה נורא.
אבל לא ממש הבנתי מה הכוונה "לחיות עם זה"?
את מתכוונת למצב שאת מאוזנת כליל? אז באמת זו לא בעיה.
את מתכוונת לדיכאון, פוסט טראומה מטופל בתרופות ואולי גם בשיחות, ובכל זאת בחלקמ שעות היום לא מתפקדת- זה נקרא לחיות עם זה?
אשמח שתפרטי למה כוונתך.
יש הרבה אפשרויות,
וזה גם תלוי במחלה מה נקרא לחיו עם זה- לדוגמא סכיזופרניה- גם במצבים שהם לא התפרצות אלא רמיסיה- לרוב יש סיפטומים כמו חוסר בהירות מחשבתית, או לפעמים יש מחשבות שווא- אבל מכירים אותם.
למאניה דיפרסיה- איזון מוחלט- מושג באמצעות תרופות, אבל יש להן תופעות לוואי כמו רגש שטוח- ללא אפשרות להתרגש, אלו תרופות שנחשבות מאזני מצב רוח.
דיכאון מג'ורי- אפשר לצאת ממנו, יתכן אפילו להוריד תרופות- אבל זה ממש נדיר שלא יהיו יותר התפרצויות בהמשך.
לגבי פוסט טראומה- מבחינה קלינית אין בכלל החלמה, אלא זה נקרא צמיחה פוסט טראומטית, אי אפשר להחזיר למה שהיה כאילו לא היה אפשר ליצור משהו חדש מרסיסי הנפש. אולי יותר טוב? הלוואי.
תסמינים כמו הימנעויות, ודיכאון אפשר להתפטר. גם פלאשבקים- לפעמים עם טיפול טוב נעלמים.
לגבי הקושי בויסות זה כבר ממש קשה, זה צריך זמן, ותפילה. באופן כללי הויסות ממש קשה, במיוחד למי שמגיע להתמודדות עם פגיעה עצמית. אין פתרון לויסות בטווח הקרוב. זה ללמוד אילו אמצעי ויסות עוזרים לכל אחד ספציפית,
וכדורי הרגעה- שהם בעצם לא מווסתים, הם מטשטשים ואז פחות נקלטים גירויים אבל—
לגבי תיפקוד- זה לא או מתפקדת או לא מתפקדת יש רמות תיפקוד.
כל אדם לא מתפקד כמה שעות ביום כשהוא ישן, אז אם אני צריכה 4 שעות יותר? (אני לא, אני ישנה ממוצע מינוס)נניח שאני צריכה שעה ביום למיינדפולנס זה נקרא חוסר תיפקוד?
בקיצור זה לא כ"כ מדיד.
וגם מצב נפשי לא נמדד רק בתיפקוד אלא גם ברגשות ביכולת להינות.
אבל מה שהתכוונתי להעביר זה בדיוק זה שזה פחות משנה טכנית וקלינית איך זה יראה, השאלה איך אני אראה את החיים שלי. ושאני אהיה מרוצה (וגם הקב"ה) מאיך שאני חיה.
ושוב סוכרתי- שזה מגביל אותו בדברים מסוימים- חייו אינם חיים?
אז גם אני, ודרך אגב אפילו היום שאני במצב משברי, החיים שלי יפים וטובים!!
חייבת לומר לך אפרת היקרה, ולכל מגיבות המדהימות, שעומק השיח שלכן, משאיר אבק לכל אלו שלא מתמודדות…
הרגישות, הדיוק ברגשות, עומק החוויות, ההתבוננות, ועומק ההכרה וההערכה לכל רגע של חיים – פשוט מפעימים.
תודה שאתן פותחות לנו חלון לחיים שלכן ולתובנות, שרק מעשירות את הנפש.
אני מרגישה שזו מתנה בשבילי, לשמוע ולהכיר, ולא מתוך מקום של סקרנות בהצצה לחיים של אחר, אלא מתוך מקום של למידה והיכרות, שתורמת לי המון.
מעריכה עוד יותר היום את מתמודדות הנפש – לי אישית שיניתן את ההסתכלות (שחשבתי שהיא חיובית עד היום…) ובטוחה שזה פתח לשינוי התדמית בעיני העולם. הלוואי.
אפרת היקרה
רק עכשיו גיליתי את הטור שלך
דבר ראשון הלב שלי איתך, ואני לגמרי חושבת שאת גיבורה.
הכתיבה שלך מקסימה כי מעבר לכנות שלך, לשיתוף ולידע,
היא לא כתובה בצורה קדורנית ומדכאת…בכלל לא!
ואיכשהו נראה לי שהיא משקפת את הכוחות שיש בך ואת הראיה
האופטימית והריאלית למרות הכל.
כאחת שאובחנה לא מזמן רשמית עם PTSD אני יכולה להבין מקרוב חלק מהתסמינים שאת מתארת.
בהקשר לדיסוציאציה מעניין, אצלי זה מתבטא בתחושה של "ניתוק" לפעמים,
כאילו אני כאן ולא כאן, מתפקדת הולכת ועושה הכל אבל כאילו "מנותקת" מתחושת
הקיום הפנימית, ולפעמים גם תחושה מלחיצה כאילו אני מתבוננת על עצמי מבחוץ,
זה יכול לקרות תוך שיחות ערניות שאף אחד מולי לא חולם מה קורה ואיזה
סבל נורא וחרדה אני עוברת ברגע זה, כי מבחוץ (ב"ה) הכל נראה בסדר.
אנשים לא חולמים שאנחנו, הפוסט טראומתיים לדרגותיו השונות וברמותיו
השונות שכמובן קיימות על רצף גדול מאד, מסתובבים בעולם ביניהם,
נראים לרוב (או לפחות בחלק ניכר מהמקרים) כאחד האדם לחלוטין,
ופשוט סובלים סבל בל יתואר, נלחמים על ריפוי והחלמה
ונלחמים לפעמים על כל דקה של נשימה נורמלית. כלומר, יתכן שהאישה מולך
כן זו המוצלחת, הנורמלית, המצחיקה, נלחמת כרגע לנשום סדיר ולהתמקד בשיחה איתך.
יתכן שהיא לא ישנה כל הלילה בגלל סיוטים, ואת מפטירה שהנה הגברת הגיעה סופסוף
באיחור לעבודה, ועוד במונית,
זו הפרינססה הלבושה היטב, האיפור מסתיר את העיגולים השחורים מחוסר שינה, ואין
לה שום מושג בעולם איך היא בכלל הולכת לעבוד היום-בקושי היא זוכרת איך קוראים לה
ואיזה יום היום, בקושי היא בטוחה שהיא תצליח להחזיק את כל השעות עד סוף יום העבודה,
אבל היא מחייכת, שותה קפה, הכל נראה לך הכי רגיל בעולם.(וזה אני מכוונת לנשים הלא מתמודדות)
גם אני-לפני הטראומה, כאדם בוגר, לא הייתי חולמת שקיים כזה סבל בעולם הזה, שיתכן
שאדם מולי סובל סבל נורא כל כך בלי שאני רואה.
מצד שני-באופן אישי אני לא רוצה ולא מתאים לי שרוב האנשים ידעו ויראו את המצוקה שלי,
לא כי אני מתביישת אלא כי
אני רוצה להרגיש רגילה ולא שונה, ולדעת שהטראומה לא מגדירה אותי בכלל,
וגם כי הטראומה היא משהו אישי שלי שלא מתאים לי בכלל לחשוף אותו.
אני יכולה להמליץ לכל מי שסובלת מפוסט טראומה משמעותית, על הספר "נרשם בגוף"
של ואן דר קולאק, זה היה ספר משנה חיים עבורי שלאחר קריאתו(עם דילוגים מכוונים
של תיאורים קשים מדי עבורי), הבנתי שאני שפויה, שאני נורמלית, ושאפשר לצאת מזה
או לכל הפחות לחיות לצד זה בלי שהטראומה תשלוט בחיי.
ואן דר קולאק דווקא מביע המון אופטימיות לדרכי החלמה יעילות ואפילו ריפוי אמיתי,
זה ספר שמבטא המון חמלה, הבנה, חוסר שיפוטיות, ומעל הכל המון ידע עדכני בתחום, ידע שעשוי לדעתי
לעזור לכל מי שסובל מפוסט טראומה ברמה זו או אחרת-דבר ראשון להבין מה קורה לי,
ולהבין שאני לא אשמה, דבר שני לדעת-זה לא מוכרח להשאר כך.
אפרת-באחד הטורים שכתבת, הזכרת אמצעי טיפולי כלשהו שאני מחפשת לגביו מידע.
האם יש דרך כלשהי לקיים איתך תכתובת אישית כדי לשמוע ממך יותר מידע קונקרטי על כך?
אני אשמח, תודה רבה ויישר כח על הקול החשוב שאת מביאה כאן,
תודה כמובן גם ל'שבי רגע' על הבמה.
תודה שירה:)
אני מצטרפת בחום להמלצה על הספר "נרשם בגוף" הוא באמת מדבר על פתרונות וזה חשוב מאוד, נתרמתי ממנו המון.
המייל שלי: efratshteren100@gmail.com.
לגבי לגלות או להסתיר- אני ממש רוצה ומנסה ליזום שינוי- לכיוון זה שיהיה נעים לשתף למי שמעוניין. אבל ברור שכל אחד מחליט מה נעים לו לשתף.
בזכותך החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי / רגשי,
לא רוצה להתמוטט ח"ו
מרגישה חלל ענק בפנים, כאילו הכל מת, עובדת על אוטומט
שד' יעזור לכולנו
לא יודעת אם מה שעברתי נקרא "פוסטראומה" בשפה מקצועית.
כן יודעת שעברתי חויה נוראה של בדידות, דחייה, סוד ענק, ואולי מיני דיסוציאיציה,
מרגישה שאני ממש מכירה בהכרות אישית על מה מדברים,
והייתי בטיפול רגשי, מדהים, ארוך,
יכולה לומר, על כל פנים אצלי,
שאין דבר כזה "לצאת מזה",
יש כזה דבר "לצאת עם זה"
זה חלק ממני, מהאישיות, מצורת החיים שלי,
בזכות זה אני הרבה יותר רגישה, מרגישה, מבינה ומתבוננת,
וכן, לפעמים גם בזכות זה גם יותר כועסת,
נפגעת, עצובה, וחולפות במוחי מחשבות של סוף עצמי.
דווקא בתור אחת,
שעברה מה שעברה,
אני כבר יודעת,
לאיזה מחשבות אסור לי להתקרב,
מה כשהוא מתחיל לא נגמר,
ומתי אני בכח צריכה לצאת/ לראות עולם/ או כל דבר אחר
לא יודעת אם יש לי זכות לדבר,
אבל נראה לי שבאמת קשה עד בלתי אפשרי לסלוח,
הדרך היחידה לסלוח,
זה לגדול כל כך,
עד שמי שנפגעתי ממנו (בכל צורה של פגיעה) הופך לפחות רלוונטי,
לא שהוא הופך להיות חפץ,
הוא הופך להיות אדם חיצוני,
שעשה את הבחירות הגרועות שלו,
וכן, גם פגע בי, על הדרך,
אבל אני, כבר הרבה יותר גדולה מזה.
לא בגאווה,
כן אחרי עבודה,
מודעות,
פגישה כואבתתתתתתתתתתת בכאב,
נסיון לייצר מובחנות,
כשלון,
ועוד כשלון,
והמון המון
תפילות, ובכיות,
ודיבורים כועסים וכאובים עם ד'.
מבטיחה שהוא בסוף
עוזר.
הצלחת לנסח את זה יותר טוב ממני.
כשכתבתי שלסלוח זה להתייחס לדוחף כמו למדרגות,
לא התכוונתי למחוק את הפוגע ולא להפוך אותו לחפץ או לג'וק,
אלא למחוק את היכולת שלו להשפיע עלי ועל חיי.
כמו שממדרגות אני לא נעלבת ולא כועסת.
אלא מתמקדת בלטפל בעצמי ובפציעות שלי.
והדרך להגיע לשם היא בדיוק כמו שכתבת: לגדול כל כך, עד שהפוגע פחות רלוונטי.