איך מזהים מוקדם? ושאלת השאלות: אפשר לצאת מזה?

מה אפשר לעשות? יש איך למנוע? למזער? להעלים? להבריא?

אז בתור התחלה – יש הרבה אבחנות, הרבה התמודדויות, יש כאלה שיותר ברורות מבחינה כימית, ויש כאלו שפחות.

יש הרבה גורמים גנטיים וסביבתיים שמשפיעים, אבל:

כהורים, אל תעצמו עיניים! אל! תעצמו! עיניים!!

הזמן – הוא הרבה פעמים שם המשחק.

לפעמים קורה משהו שגורם לנו לחוסר נוחות, אבל ללכת להתייעץ זה להסכים להגיד – יש פה (אולי) בעיה. זה לא נעים, זה אולי מפחיד. אבל האמת היא שבעיה ש"לא ראו" אותה, היא הרבה יותר מפחידה, וכשהיא מתגלגלת החוצה – זה הרבה יותר קשה, כואב, ולא יציב.

אם מעלימים עין מבדידות – היא עלולה להתפתח לדיכאון.

אם מעלימים עין מפחדים – הם עלולים להתפתח לחרדות.

בנוסף, חוויות הבדידות בהתמודדות משחקת תפקיד מאוד משמעותי באופן שבו הקושי משפיע על האדם, ובהרבה מחקרים תמיכה סביבתית הוכחה כמועילה מאד ליציאה או למניעת כניסה למצבי משבר.

אני חושבת שאפשר מאוד בקלות להשוות את זה לילדי קשב.

ילד קשב לא מטופל, עלול לפתח הרבה קשיים נלווים שרק יסבכו את ההתמודדות הבסיסית שלו, ירחיבו ויקשו.

גם דיכאון לא מטופל עלול לפתח אשמה, בדידות, או חלילה אובדנות.

בנוגע לטראומות ולפגיעות (מזכירה שהבסיס של הסבל שלי הוא פוסט טראומה) – זה נורא להבין שיתכן שמשהו מאוד לא טוב קורה. הכי קל לא לשים לב, כי מה שלא יודעים לא קיים כידוע. ההכחשה מגינה עלינו, מעלה לנו את ההסברים למה בטוח שזה לא זה, ואנחנו משתכנעים. אני חושבת שמה שיכול לעזור (אולי) הוא הידיעה שלילד לא נגמר הסבל, כי שכנענו את עצמינו שהוא לא סובל, וזה נכון לא רק לפגיעה מכל סוג אלא גם לסימפטומים כמו – הימנעות, חוסר עניין וחשק, חלומות בהקיץ רבים מידי, חרדות, שעלולים לאותת על מצוקה. אנחנו מעדיפים הרבה פעמים להסביר לעצמינו שזה זמני וזה יחלוף, אבל מותר לעזור לילד גם בקושי זמני, בדרך כלל גם נגלה שרוב הקשיים באמת זמניים.

עוד דבר חשוב לשים אליו הוא שילדים, ככל שהם קטנים יותר הם תופסים את העולם לפי השדר של ההורים שלהם, ואם השדר (הבלתי מילולי) הוא "זה לא כזה גרוע", אז הילד יקלוט, שההורה חושב שמה שהוא מתמודד איתו זה כלום. אבל הוא הרי סובל… סובל מאד אפילו. אז מה המסקנה? שהסבל הוא "רק בראש שלו", ואז מתווספים גם רגשות נחיתות. תפיסה של "אני פגום במהותי" והיא לא, לא עוזרת לאף מצב נפשי, גם לא למי שבמצב טוב, ובטח ובטח למי שגם ככה מתנדנד.

מה לגבי ההחלמה?

מחלות פסיכיאטריות מוגדרות כמחלות כרוניות (גם הפרעות), והחלמה קלינית – כמעט ולא קיימת (כמעט. בדגש על כמעט) החלמה קלינית – פירושה – שכל התסמינים נעלמים (כשיש נסיגה זמנית זו נקראת רמיסיה).

מה כן? החלמה אישית היא בהחלטת המטופל, החולה, המתמודד.

את – ה"אפשר לצאת מזה", אני רוצה לדייק ל – "אפשר לחיות עם זה", טוב, מעולה אפילו.

גם עם סוכרת אפשר לחיות טוב, וגם עם בעיות שמיעה. אפשר לחיות חיים טובים ומאושרים (גם בדיכאון….!) לצד ההתמודדות עם הסימפטומים הלא פשוטים של ההפרעות הפסיכיאטריות.

הרבה מתמודדים עסוקים בשאלה – אפשר לצאת מזה?  הרבה שואלים – מכירים מישהו שיצא מזה?

אני אומרת – גם אם אין, אני אהיה הראשונה, אבל לא הראשונה "שתצא מזה".

אלא הראשונה (וברור שאני לא הראשונה) "שתחיה עם זה". שתחיה טוב עם זה.