שלום יקרה,
לפני שבוע קיבלתי מייל מאחת הקוראות היקרות כאן, היא רוצה לשתף בקטע שהיא כתבה.
היא איבדה תינוקת שנפטרה ב'מוות בעריסה' וכתבה על זה משהו אישי.
למה? עשה לה טוב הכתיבה, ויותר מזה יעשה לה טוב השיתוף. היא רוצה לקבל תמיכה, חיבוק, היא רוצה אולי הזדהות.
התלבטנו, זה לא קל לקריאה, ליתר ביטחון כתבנו בכותרת: "לא קל לקריאה".
לא עברה שעה ומישהי כתבה תגובה חריפה על זה שגם אצלם בבית היה מוות בעריסה, וזה רק הציף לה את הקושי והכאב, אחר כך הצטרפה אליה עוד אחת. מהצד השני, כתבו הרבה נשים מילות הזדהות, שיתוף ושלחו חיבוק חם ומעודד.
פולמוס נוסף דומה עלה כשהדס היקרה, מתמודדת נפש, שלחה טורים לפרסום באתר.
הדס, אישה רגילה, רואת חשבון, אמא לשניים, אבל גם מתמודדת.
היא ממש ביקשה לפרסם קטעים על ההתמודדות שלה. חשוב לה להשמיע את הקול, חשוב לה לא להיות שקופה, חשוב לה שנשים ידעו מה עובר עליה ועל חברות שלה.
שוב הייתה פה התלבטות. מצד אחד התועלת של הדס וחברותיה – ושל המון נשים שיחשפו לקטעים האלו, מצד שני – אנחנו לא רוצות לזעזע אף אחת.
בסוף עלה קטע ראשון וקיבל המון פידבקים חיוביים, ושוב על הטקסט האחרון שלה כתבה מישהי שהקריאה הייתה לה מפחידה מדי.
ואנחנו נשארנו בהתלבטות…
לתת במה למקרים כואבים יותר או לא? לשתף או לא? יש מקום או לא?
אולי פשוט לכתוב למעלה מעין אזהרת קריאה (כמו שכתבנו בראש הקטע האחרון), ואז כל אחת שנכנסת זה באחריות שלה?
ואגב, בהזדמנות זאת, נכתוב שתגובות שיש בהם השתלחות אישית לכותבת – לא מפורסמות. ולא משנה אם הן נכתבות מתוך כאב או כעס. והאמת אולי אנחנו לא מספיק מחמירים בזה (כי רוצים לתת מקום לרוב הנשים להגיב), כבר כתבו לי כמה שיש תגובות לא מספיק מכבדות שמתפרסמות.
מה את אומרת?
לתת מקום לדברים מורכבים בחיים שלנו או לא?
לגעת במקרים חשופים וכואבים או לא?
אשמח לשמוע את דעתך,
שבי
(ובהערת אגב ממש… אישית חושבת שאם מישהי קוראת קטע על מחלת גוף או נפש וזה כל כך מחריד אותה – אולי כן כדאי לה לקרוא… לא, לא לחיות על טקסטים כאלו באופן קבוע, זה לא בריא.
אבל אם יש משהו שמעורר בי כל כך חרדה – ייתכן שדווקא הקריאה עליו, והידיעה שנשארנו בחיים גם אחרי, דווקא תחזק את החוסן האישי, ולא ההיפך. זה בקטנה "חשיפה" בשפה טיפולית).
ועוד מילה: שימי לב בתגובות על מה שכתבה אחת הקוראות על אמא של קארינה ארייב. מרגש!
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן.

38 Responses
אני בעד כמובן.
חשוב שתהיה אזהרה שזהו תוכן לא קל לקריאה.
הייתי מציעה שיעלה פוסט על בחירה מודעת במה שנכון לי לקרוא. ככה יהיה לנשים קל יותר לא לפתוח אם לא מתאים להן לקרוא תוכן כואב מידי בשבילן.
הייתי מציעה להוסיף תוכן מקצועי קצר שכן יוסיף תועלת. גם אם יש לו מסגרת אישית יותר.
משהו כמו "היום אני יודעת שלבוש מסורבל מידי הוא מסוכן" או "אם אתן חושבות שאתן מכירות מישהי כמוני – אל תדברו אליה במנגינה דביקה. אני והיא נשים נורמליות לגמרי ברמה הקוגנטיבית"
מסכימה איתך!
אני חושבת, שכן כדאי להעלות למודעות נושאים כאלה, ברגישות, ולא להתעלם!!
זה נותן המון כח למתמודדות ומפתח בנו רגישות לאחר.
וכמו שכתבת, לכתוב – קשה לקריאה – או כותרת שיותר תסביר במה מדובר והקוראת תחליט מה מתאים לה ומה לא.
אחרי הכל אנחנו נשים בוגרות.
נכון שזה עלול לעורר ולהכאיב, אבל יש גם דברים לכאורה תמימים שמעוררים בנו כאב ישן.
ובלי קשר, בכאבים צריך לטפל, אי אפשר להדחיק ולצפות שזה יעבור, הגיוני שכאב מודחק יצוף מתישהו.
אני באופן אישי מודה לכם על העלאת הנושאים האלה, ובוחרת מה לקרוא ומה לא.
יש לא מעט תכנים לא קלים ב״שבי רגע״.
ולא רק בשיתופים הכל כך נוגעים ומיוחדים של לאה ושל הדס שהוזכרו כאן, אלא אפילו בחלק מהשאלות ב״חכמת ההמונות״.
בעיני, זה חלק מהיופי במקום הזה. הוא מביא קול אותנטי, שהרבה נשים לא יעזו להשמיע אותו בלי הגנת האנונימיות (המסוימת, יש לסייג) שיש באתר.
אני חושבת שכשאישה בוחרת לקרוא טור של מתמודדת נפש או כזה שצוין עליו ״קשה לקריאה״, זו בהחלט בחירה מודעת. ואם התכנים קשים לה – תמיד אפשר לבחור שלא לקרוא.
האפשרות לשתף כאן, בבמה האולי יחידה לשיתופים כאלה, כל כך חשובה, שממש עומדות דמעות בעיני למחשבה שהיא לא תתקיים.
ולגבי התגובות –
חשוב כל כך לזכור שמאחורי כל טור עומדת אישה, אדם.
היה פעם טור שהכעיס אותי מאוד, כמעט כתבתי תגובה עוקצנית.. אבל הידיעה שמישהי עומדת שם מנעה ממני.
לא יהיה נכון להביא רק תגובות אוהדות, אבל ודאי נדרשת זהירות, ובמקרים כאלו פי כמה.
אני חושבת דווקא שזה שיש מקום לנשים לפרוק מה שכואב להן יש בזה דבר מבריא הידיעה שאני יכולה להיות אנונימית ולחשוף מה שכואב לי בלי חשבון כמעט זה מאוד מבורך ואדרבה רואים שבשבי רגע משתדלים מאוד לסנן שיהיה תוכן כשר לא רק רוחנית אלא גם נפשית וזה פשוט כמו קבוצת תמיכה כזאת.
אני חושבת שדווקא השיתוף הכנה והרגש שעולה מהפוסטים גורם לי לחזור שוב ושוב ל׳שבי רגע׳, ואני אכן מוצאת את עצמי יושבת רגע ועוד רגע וגם אם יש פעמים שאני לא מזדהה או נמצאת באותה נקודה עם הכותבת אני לומדת להכיר מציאות חיים שונה ממני ומורכבות חיים אחרת שניתן להפיק ממנה לקחים. ותמיד אפשר להירתם מנסיון החיים של מי שפסע שם לפנינו.
אנחנו חיים בעולם עם מורכבויות וכולם עוברים דברים. יש משפט שאני מאוד אוהבת שאמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל – על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו!
לא יודעת אם אזהרת קריאה שכזו כל כך נחמדה, אף אחת לא רוצה שיסווגו אותה בתור לא קלה לקריאה- או שהסיפור/שיתוף חייה מתאים ליום השואה או לקבוצת תמיכה מאוד מסויימת. כן הייתי תוחמת או מבדילה באתר את הסוגה כרגש, ואולי מסמנת בתמונת הפוסט בסימון של ׳רגש בכמות גבוהה׳ כמו של הסוכר. (אשמח לעצב 😉 )
כמו שיש ספרי רגש וסיפורי שואה גם על מדף הספרים החרדי – בסופו של דבר זה עניין של בחירה.
חייבת לאמר ש…
זה מה שעושה את האתר שלכם מעניין וחם כ"כ 🙂
בעיתונות יש מושג שנקרא רייטינג – ככל שיש יותר תגובות לכתבה או טור
זה סימן שהוא יותר מוצלח, נוגע, מעניין את הציבור – כולל תגובות נזעמות וכועסות!!
עצם התגובות האמוציונליות והמפורטות מראות שהתוכן נגע ועניין את הציבור!
אז כמובן שאתן שואלות גם מעבר לרייטינג – האם אנו נוהגות נכון? ברגישות?
אז האמת היא שזה החיים – זה מה יש! לא סיפרתן שום צ'יזבטים לא מציאותיים!
וכמו שהזכירו פה כבר דברים דומים,
מי שתוכן מסוים מסעיר/ מפחיד/ מציף אותה – זו הסוגיה שלה!
היא צריכה לעשות בדק בית עם עצמה מה בסיפור הזה כ"כ הסעיר אותה
(כולל אני, אמא לתינוקת בת שלושה חודשים,
שעדיין מבוהלת מה'קשה לקריאה' האחרון ולא מעיזה לקרוא אותו שוב,
אבל תכל'ס, ראיתי 'קשה לקריאה' ולא עמדתי בסקרנות במה מדובר…)
אז נכון שיש גבול וטעם טוב באיך וכמה להציג דברים –
(דבר שלעניות דעתי אתן עומדות בו בכבוד!)
אבל תכל'ס, הנושאים הפחות בנאליים, הפחות מדוברים בכל במה ובכל שיחה,
או לחילופין, המוצגים בצורה קצת יותר חשופה, מציאותית ואמיתית –
זה תכל'ס מה שמעניין!!
אם תזהרנה בלי סוף לא לפגוע בכל העולם, נשאר עם 'שבי רגע' די אנמי ומשעמם…
באהבה והערכה רבה לכן על האתר המרתק, המעניין, ברמה לא מצויה!
ולכל נשות עם ישראל המדהימות באשר הן!
אני קיבלתי המון כח ותוכן מהמקום המדהים הזה 'שבי רגע'!
כתבתי לך במייל ואני אכתוב שוב כאן:
אני חושבת שיש הבדל שמים וארץ בין להביא התמודדות שלא מכירים – כדי להסביר עם מה אחרות מתמודדות שנשים תדענה איך להגיב ולעזור,
לבין לעלות כאבים אישיים כדי לקבל תמיכה,
במקרה הראשון מדובר בתועלת ציבורית – אנשים בד"כ רוצים להגיב נכון, ולא תמיד הם מבינים מה באמת עומד מולם ולכן הם שמחים לשמוע ולהבין (בד"כ)
במקרה השני – מדובר רק בתועלת אישית של המפרסמת – למול העלאת כאב לנשים אחרות שחוו את זה גם והשיתוף שלה לא מקל עליהם ולא עוזר בעצם לאף אחת – רק למשתפת בעצמה.
אין שום הצדקה בעולם להכאיב לשני כי זה ממלא אותי.
כן כותבת לך, איבדתי 2 עוברים בשלב מאוחר, שכנה כאן איבדה תינוק חודש אחרי לידה ולקרוא את מה שהיא כתבה עשה לי רעעעעעעע .
לא חושבת שזה הוגן ונכון לכתוב כזה דבר, את רוצה שאני אכתוב פוסט על הכאב שלי מהתעמרות של השוויגער הנרקסיסטית שלי? הבעיות בשלום בית? החוצפה של הילדים???
אם זה שיתוף עם תובנות / מסקנות / הסברים שיעזרו לציבור – אז מעולה.
אם זה להוציא את הכאב על הציבור – אז זה ממש לא הגון ולא ראוי, שתפנה למטפלת רגשית.
אני לא כותבת מתוך זלזול בכאב חס וחלילה אלא מההבנה שזה לא בריא לאף אחד לקרוא כל היום על כאבים והתמודדויות, יש לכל אחת מספיק.
מסכימה מאוד מאוד עם ש'
ודווקא ממקום מאוד מאוד מתמודד בעצמי
אחד המשפטים הכי חזקים ששמעתי ושעוזרים לי לשמור על כבודי הוא: העולם הוא לא כלי לסיפור שלך
וכמה שזה כואב לשמוע את זה, זה נכון לחיות את זה
לא נכון להפיל כאבים לא מווסתים שלנו על אנשים אחרים, שאינם אנשי מקצוע
גם בשבילנו, לא תמיד נקבל את התגובות שיועילו לנו ואולי להיפך
גם בשביל אחרים, אולי המקום הלא מווסת שלנו יפגוש אותם במקום לא מווסת שלהם ויגרום להם נזק
אני חושבת שיש מקום לסינון ועריכה מקצועית של תכנים קשים – במה הציבור הסטנדרטי יכול לעמוד ובמה לא.
מסכימה עם כל מילה.
ניסחת יותר טוב ממני את מה שהרגשתי.
תודה!
אני בעד להעלות כאלה נושאים.
החשיפה חשובה מאד
אני בעד לרשום,יש נשים שלא משתפות וזה מה שהן חווות כל יום וזה כ"כ מחזק שמישהי רושמת משהו שאת מרגישה,מי אנחנו שנמנע טוב אחת מהשניה? רק בגלל שאנחנו מפחדות קצת? המצבים ה'מפחידים' שלך זה החיים של מישהי אחרת, ועד שמישהי משתפת במשהו שכואב לה אז למה לא לשמוע ולהקשיב?
שמחה ומודה על השתופים
רק בפחות דרמטיות…
כל התאורים האלו מלחיצים את הפחדניות
ומכאיבים לבוגרות או המתמודדות…
אבל תודה על עצם השיח והבמה!
ממחקר אישי ארוך שאני עורכת על תכתובות במיילים
אני מגלה,
שהתגובה הראשונה היא מראה לעצמנו.
היא סוג של פריקה,
ורק אחר כך מגיעה תגובה מושכלת יותר.
באופן אישי, כשאני נסערת, אני כותבת את המייל לעצמי,
או משאירה כטיוטה
ורק אחר כך מגיהה ושולחת.
אם יש אופציה ליצור במערכת שהתגובה קודם חוזרת לשולחת להגהה חוזרת ולא רק לביקורת שלכן,
זה יכול להיות מערך יעיל..
וכן, אם כתבתן לא קל לקריאה,
יש ערך רב בהצפה של דברים כואבים לפעמים.
הייתי שבוע שעבר בימי עיון למנהלות ועוד (אני לא מנהלת)
היו בהחלט נגיעות כאב ממקום של אנושיות.
בתור אחת שלא נוהגת להגיב בכלל ,פה הרגשתי שממש חשוב לי.
חושבת שאסור להפסיק לתת לנשים במה לשתף(ובמיוחד שהן מציינות את התועלת שבשיתוף)-רק בגלל שיש נשים שקשה להן לקרוא.
ולא שאני לא מבינה את אלו שקשה להן לשמוע/לקרוא על התמודדויות לסוגיהן…
ןעדיין-
נושא בעול עם חברו -זה דבר בסיסי כיהודי,ואיך אנחנו יכולות לבקש ממי שמתמודדת -בבקשה תהיי בשקט ,רק כי אנחנו אפילו לא מסוגלות לקרוא על מה שאת עוברת,
אבסורדי בעיני
בכל מקרה ,כדאי וחשוב לציין שמדובר במאמר קשה לקריאה כי לא בכל מצב ולא בכל זמן כדאי לכל אחת לקרוא כל דבר…
אקדים שלא קראתי את הטור המדובר, ואינני יודעת מה נכתב בו.
לגופו של נושא:
אני מנסה להבין: מה ההבדל בין טור לבין כתבה בעיתון לבין ספר? בכולם האחריות על הקוראת להחליט אם היא רוצה לקרוא על הנושא. לא טוב לך לקרוא על נושא פלוני- אל תקראי. אף אחד לא כופה עלינו לקרוא דבר פלוני או אלמוני.
נשאל: את קוראת סיפורי שואה? אחת תגיד שבשום פנים, השניה תגיד בהחלט, השלישית תאמר שתלוי איזה.
את קוראת על המלחמה בעזה? שוב – תלוי.
ההחלטה והאחריות היא עלינו.
ממש ממש צודקת ושוב היה רשום אזהרת קריאה אז כל אחת שזה מעלה לה דברים לא טובים עשתה את הבחירות שלה ועכשיו אי אפשר להאשים יותר אף אחת רק את עצמה
שלום,
החיים מורכבים כבר נאמר…
מצד אחד "שבי רגע" זה פלטפורמה מאוד נכונה לקבל בה עידוד, תמיכה, חיבוק, הכלה וחוסר שיפוטיות,
זה יכול לתת לכל אחת כוח להתמודד
זה במה מאוד חשובה לציבור החרדי.
מצד שני- באמת כואב וקשה לשמוע צרות, אסונות ומחלות…
היו תקופות שאמרתי "מספיק מה שאני כבר שומעת ויודעת ממה ומימי שסביבי, אין לי עניין לדעת מעבר…"
אבל- מצד שני אני חושבת שכן יש מקום לשמוע גם כדי להתפלל, וגם כי עימו אנוכי בצרה- ואנחנו צריכים לתת כל אחד תמיכה לשני בדרך שבה אנחנו יכולים- פיזית/ ריגשית/ מנטלית וכד'.
נראה לי שבסוף זה תלוי כל אחת בחוסן הנפשי שלה וכמה היא מצליחה לא להישאב ולדאוג,
ומי שכל סיפור כזה מפיל אותה- אסור לה לשמוע ולקרוא- היא לא מועילה בזה כלום לאף אחת.
ותאמת שיכולה להזיק- גם לה וגם למתמודדים.
בתור אמא ששיכלה תינוקת מתוקה ממוות עריסה כשהייתי אמא טריה וצעירה- החברות שלי לא היו שם כדי לתמוך- הן היו מידי צעירות ו"לא ידעו" לעשות זאת, ואילו החברות של אמא שלי- הן אלה שליוו אותי ותמכו ונתנו כוח וחוסן…
אז לסיכום- אני חושבת שזו כן אמורה להיות במה לשיתופים
רצוי עם "אזהרת קריאה" (אולי לשונית נפרדת לנושאים כואבים)
וכל אחת תכיר את עצמה אם מתאים לה לקרוא או להימנע.
בתפילה לבשורות טובות תמיד לנו ולכל עם ישראל!!
תמשיכו להיות פה לנשות ישראל.
אם כבר על נושא התכנים של שבי רגע,
אז – תמשיכו להעלות למודעות נושאים מורכבים ברגישות,
זה מפתח בנו רגישות לאחר, ועוזר למתמודדות,
ואולי כדי לאזן אפשר להוסיף טורי סטנדאפ והומור…
ושוב – תודה על האתר על כל תכניו!!!
קודם כל תודה
אני נהנית מהאתר עד בלי די
חושבת שכן, צריך וכדאי להעלות גם תכנים כאלה
כמובן במינון הנכון…
וכדאי לציין "קשה לקריאה" וכדו'..
כך שמי שפותחת את האתר ביום שבו אין לה כוחות נפש או מצברוח לכאלה דברים תוכל לדעת להימנע מזה…
תודה!
לדעתי כדאי מאוד לשתף, גם בתכנים שקצת יותר קשים.
חשוב לדעת ולהבין אתגרים והתמודדיות של אחרים. ככה גם יותר קל לקבל אותם בקהילה ( ולא לפחד לפגוש ילד תסמותק, או להיבהל מכדורים לטיפול נפשי אם צריך).
והחלק הכי חשוב זה התגובות – צריכים ליהיות רגישים לזולת, ולהבין שמאחורי כל כתבה יש אישה שכותבת. צריך לכבד. גם אם לא מסכימים,אפשר לכתוב בצורה נעימה!
תודה.
יש פה 2 נושאים:
1. האם להגביל שיתוף אישי.
2. האם להגביל תגובות.
אז קודם כל תוד לשבי שנראה שמנסה לבנות מערכת חוקים לאתר, כיאה לכל אתר ואפילו רשת חברתית (אפילו טיקטוק ואינסטגרם מסירים תכנים ותגובות שלא עומדים בחוקים שלהם).
1. שבי רגע הוא בעיני בעיקר במה לשיתופים. אם תבטלי את האפשרות לשתף בדברים אישיים את יכולה לסגור את האתר……………..
לא נראה לי שיש דרך ליצור גבול ברור ומדיד לנושא "כאב" או "קושי". כך שטכנית אי אפשר ליצור כלל כזה לאתר ולהגביל רק שיותפם "כואבים מידי".
מי שרוצה לקרוא תקרא ומי שלא לא.
2. תגובות יכולות להיות פוגעניות ותוקפניות ממש, לפגוע באנשים, בקבוצות ובעיקר בכותבת שפרסה את ליבה בפני הקוראות וקיבלה תגובות כואבות מאוד ולדעתי לא מותאמות בכלל.
תגובות כגון אלה יגרמו לכך שכמות הכתיבה של טורים תפחת באופן ודאי ותפגע ישירות באתר.
אני חושבת שאפשר לבנות מערכת חוקים שתכלול מה הן תגובות פוגעניות ומה לא,
ולכן לדעתי חשוב וכדאי להגביל תגובות כאלה, כמובן כפוף למערכת חוקים כל שהיא.
נתקלתי בעבר בטורים נוספים שהיו בהם תגובות תוקפניות ממש (כמו בחלק מהטורים של הניה)
קודם כל אני חושבת שצריך להמשיך עם הטורים האלו כי זה מעורר אותנו קצת להבין מה השני עובר גם אם אנחנו רואות שכבר נולד להם עוד ילד ונראה שהכל עבר אז זהו שכנראה לא! לכן חשוב להנגיש את הכאב הזה.
בנוסף רציתי להגיב לתהילה שכתבה:" נתקלתי בעבר בטורים נוספים שהיו בהם תגובות תוקפניות ממש (כמו בחלק מהטורים של הניה)"
לי ממש צרם לקרוא את התגובות לטורים שלה. מההתחלה כולם באו תוקפניות כלפיה התגובה הראשונה תמיד נחמדה והתגובות שאחרי היו תוקפניות. ובאמת לא הבנתי למה תגובות כאלו מפורסמות. כמעט לא היה טור בלי תגובות קשות
למה? למה אפשר לכתוב הכל?
אני חושבת שהנושא שלאה היקרה העלתה הוא דבר שמפחיד כל אישה בהיריון או אמא לתינוק קטן,
הוא נושא כאוב מאוד שמצד אחד היא צריכה(וחייבת) אהדה ושיתוף ומצד שני באמת לשים לב למילים שיכולות להכאיב ולהציף משהי אחרת.
לרשום בראש המאמר "לא קל לקריאה"-הוא מסקרן-לא מונע קריאה!כי לכל אחת יש לה לב חלש למשהו אחר ובתוכנו אנחנו אומרות "אפשר כבר לחשוב מה לא קל"…….
כמובן כשנכנסים וקוראים זה כבר הופך אותנו או לתומכות או למתנגדות אבל זה משהו אחר.
אולי צריך כותרת יותר ברורה,או משפט ראשוני בתחילת המאמר שמסביר במה מדובר ונותן יותר אחריות קריאה למי שנכנסת לפוסט?
יש כ"כ הרבה נושאים שהצפתם ונתן לנו מודעות כך שא"א לומר אל תפרסמו אבל צריך גם לדעת לא לכתוב משפטים שיציתו בנו יותר סקרנות מאשר הבנה/אזהרה "יכול להיות שהתוכן לא מתאים לי כי…(כל אחת וסיבתה)"
מצטרפת
אז אני מהמפחדות. כן. אין לי כח לשמוע את הדברים האלה, כמות הרגשות בעניין יכולה להקריס גם פיל חירש. נכון, זה מעלה את הרגישות. נכון, זה מעלה את המודעות. הכל נכון. אבל אנחנו שומעים ורואים גם בלי שנרצה ונבחר כל כך הרבה, שכשאני לוקחת כמה דקות לקרוא משהו מעניין, אני רוצה שמחה, צחוק, הפי אנד. והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אין, אין לי כח לדברים האלה. תנו לי לשבת רגע במנוחה….
אולי אני פחדנית מדי? רגישה? לא רוצה להימנע מלקרוא דברים רק בגלל שהם מפחידים אותי. מרגיש לי לטמון את הראש בחול. אבל מה האלטרנטיבה? לקפוץ בלילה כל רגע לבדוק אם הילדים נושמים? להתחיל לפחד מכל סימן-לאולי-מחלה-שיש-לי-לבעלי-למישהו… ככל שזה כתוב חזק, זה תופס אותי חזק. אז לפתוח את האתר עם יד על העיניים ורק לחפש את מדורי המתכונים והאדריכלות בין האצבעות? אדרבא, תנו לי עצה.
אני מתעייפת
מן הטיפוסים
שמשחקים אותה
כאילו הכל מואר
בחיים האלה
מבלי לתת כבוד גם
לסערה
ללילות הבודדים
וללבנה הריקה
ולרגעים שאין אף אחד בסביבה
ואת עם עצמך
מול השתיקה
ואין לך תשובות
ואת עייפה וסחוטה
אני לא קונה את זה
שהכל כל כך מתוק כלפי חוץ
שהכל מעוטר בפרחים
דברו איתי על הבוץ שממנו צמחתם
ולא רק על כמה אתם יפים
תראו לי את הצלקות שלכם
אל תכסו אותם בניתוחים
הרבה יותר מעניין ונדיר
לראות את אלה
שלא מתביישים בפצעים
שמבינים שהאור נולד מתוך החושך
ולא מתוך פילטר נמשים
צריך מאד להזהר – אם צלקת שלך
מגרדת צלקת למשהי אחרת, והיא מתחילה לדמם,
ושוכבת במיטה, או מעלה טראומות מתהום הנשייה
והיא לא מול איש מקצוע, צול איש מקצוע – זה תחום בגבול, זה עם תמיכה (וגם עדין אפשר לפעמים לפול)
אני חושבת שהרבה נשים במגיבות בעד, ל חוו באמת מה זו פוסט טראומה (גם אם מטופלת)
אני חושבת שכדאי להעלות נושאים שיכולים להועיל לנשים רבות, ומי שיודעת שהיא יותר רגישה ויכול לזעזע אותה, שפשוט לא תיכנס.
לגבי התגובות- חייבים לכבד. לא להסתתר מאחורי המקלדת ולהרשות לעצמנו להגיב איך שרוצים כי ממילא אף אחד לא יודע מי אני.
תחשבו על הבנאדם שקורא אח"כ את התגובה שלכם.
אם השיתוף עוזר למתמודדת מאד חשוב לשתף.
כאחת שעברה ועוברת הרבה התמודדיות בחיים עם בעיות גופניות ונפשיות במשפחה,מה שחיזק אותי זה טיפול רגשי פרטני
נכון שזה יקר אך אם יש מטפלת טובה זה שווה.
בתור אחת שעברה תקופה מאוד קשה,
עזר לי מאוד שהעולם חי שמח ומתקדם
היה לי איך לצאת מהבועה של עצמי ולחזור לחיים,
כשיש צורך לשתף – זה חשוב מאוד, אבל צריך למצוא מישהי לשתף, מישהי שתוכל להכיל ולתת תמיכה אמיתית!!
ואת זה אפשר למצוא אצל חברה / אמא / בעל – מישהו קרוב שיבין.
או מטפלת רגשית
ויש גם קבוצות תמיכה של עזר מציון / מעגלים ועוד…
שיתוף באתר פתוח – זה יותר לזרוק על הציבור את הכאב שלך, התגובות של וואו, ריגשת, בכיתי – לא באמת ממלאים ומרפאים את האישה הכאובה, וגם לא תורמים באמת לציבור.
ומצד שני החשיפה לכ"כ הרבה קשיים וכאבים לא בריאים לנפש,
שבי – את זוכרת מה כתבת אחרי שמחת תורה שנה שעברה? על מה עושה הצפיה בחדשות – למה???
אנחנו חיים בעולם דיגיטלי, ואם פעם בשכונה היה קורה אסון פעם ב… היום האסונות קוראים כל רגע ח"ו כי זה לא רק מה שקורה בשכונה כאן, אלא בכל העיר, ובכל הארץ ובכל העולם…
אנחנו באמת יכולים לשמוע על כל האסונות???
הקב"ה מביא מידה טובה פי כמה וכמה מפורענות.
אבל באתר מביאים יותר את הפורענות, וזה לא בריא!
חייבים שיהיה פרופורציה.
ובצד אוסיף – שאם מביאים מקרה עצוב של פטירת תינוק, אז היה כדאי מאוד להוסיף על זה שזה נשמה גבוהה שבא לסיים את התיקון שלה, ולעולם נשאר להורים הזכות על הבאתו לעולם כמו כל ילד אחר (גם בעוברים) להביא משמעות לכאב.
כתבת חזק מאד.
נכון ומדויק.
מרשות לי לשאול משהו?
כמה מכאן באמת רוצות שיתופים כדי להבין ולהכיל את הסביבה שלהן
וכמה נהנות מהשיתוף כי זה חי, מרגיש מלא עניין ועקשן ???
לצערי ההרגשה לאור קריאת התגובות היא שיותר נהנים מהשיתוף כדי לחוות חוויות מסעירות – ולהתרגששששש, ולבכככככות…..
הציבור הכללי לא כותב על כל דבר כדי שילמדו להכיל ושיכירו את החיים
אצלם כותבים הכל כי זה כיף ומלא עניין לרכב על הדם של השני (מילוי עצמי מהכאב של השני)
אז שבי גם כשאת שואלת אם נשים רוצות שתכתבי על נושאים כאלו – שימי לב ממה התשובה שלהן נובעת..
יש משהו במה שאת אומרת, אבל גם אם נכנסתי כדי לקרא ולהתרגש (בשביל החוויה הריגושית כמו שאמרת) עדיין אחרי קריאה אני מרגישה שאם אתקל בסיטואציה דומה (ח"ו) בסביבה אדע להגיב יותר נכון ומדויק, אז יש מעלה גדולה לדעתי לחשוף את ההרגשה של החויה האישית גם אם היא קשה.
מצטרפת להמלצה לכתוב בכותרת פירוט טיפה יותר מ"לא קל לקריאה" כי יש נושאים שאני ארצה לקרא אפילו שלא קל לקריאה ויש נושאים שאני ממש לא מעונינת לקרא כי מביא אותי למקומות לא טובים.
מצד הכותבת, אם המטרה להעלות למודעות הציבורית, זה מאד חשוב! אם המטרה לפרוק ולקבל תמיכה, לדעתי לרוב זה הסתיים באכזבה כי קשה באנונימיות לקבל תמיכה אמיתית.
לצערי חני צודקת..
והייתי אומרת מנסיוני הלא נחמד, שיש בעיה נוספת בחשיפה האנונימית שמרשה לעצמה לחשוף יותר ממה שהיתה חושפת ללא האנונימיות ובתגובות האנונימיות שמאוד בקלות מכילות ואוהבות.
זה נותן אשליה שגם בחיים האמיתיים את יכולה להרשות לעצמך לשתף בדברים מורכבים, וגם בחיים האמיתיים תקבלי תגובות חמות ומכילות ואוהדות ואוהבות..
נפלתי בפח הזה….
בחיים האמיתיים צריכים מסכות, ולהוריד אותם אפשר וכדאי רק במקומות מאוד מסויימים ומאוד בזהירות…
אני בעד ממש
אם יש אזהרה שזה לא קל לקריאה
אז מי שלא מתאים לה- שלא תכנס…
זה נושאים שחשוב לשמוע עליהם ושהסביבה תהיה שותפה ותדע להכיל ולהתיחס בהתאם.
עוד משהו שעלה לי היום:
יש משהו מקל בלצאת מהקושי של עצמי (ולמי אין קושי?) ולהסתכל ולהתחבר על קושי של מישהו אחר.
זה מכניס אותי לפעמים לפרופורציות ומקל על כאבים וקשיים קטנים יותר שאני חווה.
אני בד"כ גם שמחה שיש לי זכות להקל על ידי השתתפות ותגובה תומכת.