שבי ביקשה שאכתוב קצת על עצמי מעבר להפרעה,
זה ממש מוזר לי, כי ההפרעה היא חלק כל כך גדול ממני.
אז בואו נדמיין לרגע שאני בלי ההפרעה, אז—-
נעים מאוד אני אפרת שטרן, נשואה ואמא לחמישה קטנטנים.
אני אשת תוכנה, ועובדת כפרילנסרית.
בנוסף, אני כותבת, לומדת ומנסה להרים פרויקטים בקהילה.
אני אוהבת כמעט כל תחום ידע, ומתעניינת במיוחד במדעי המחשב (כמובן😊) ובנפש האדם (גם כן כמובן😊😊)
אוהבת להקשיב לאנשים, וגם אוהבת שמקשיבים לי.
אומרים לי שאני מצחיקה, אבל אני יודעת שאני עצובה.
יש לי כל מה שאני צריכה, לא רק מה שאני צריכה, אפילו משהו שאני לא רוצה.
אני צריכה אותו כמובן, ולא מוכנה לוותר עליו לרגע.
אבל אני לא יכולה להתעלם ממנו, זה בטוח.
האמת שאני די עסוקה, ואין לי זמן להיות חולה, יש לי עסק שאני מנסה להקים, ועוד כמה פרויקטים שאני מנסה להשאיר חסויים.
אבל אי אפשר לוותר על ביקור חודשי בבית מרקחת, ביקור חודשי אצל הפסיכיאטר, ושלוש (או יותר) פגישות טיפוליות בשבוע.
אז מתי יש לי זמן לפגישות עבודה? מתי יש לי זמן לבשל? לכבס? לקחת לגינה?
מה קורה בתקופה שאני מנסה תרופה חדשה? עוברת מטפלת? פוגעת בעצמי? מתנתקת?
טוב, המיומנות הדיסוציאטיבית פועלת לטובתי, תמיד היא היתה לטובתי בעצם.
כשלמדתי לנתק את עצמי מהסיטואציה, לא להרגיש את הגוף שלי, כשלמדתי לקפסל את מה שאני מרגישה כדי לתפקד היכן ואיפה שאני צריכה. אז נשארתי בחיים, שזה חשוב, תודו. וגם יש לי כרגע את הידע איך להיות פיקס ויותר, כשאני בעצם פירורי אדם.
אני שומרת על פרטיותי, ולכן שומרת על עמימות. תמיד אשאיר קלפים לעצמי.
אני לא פוחדת להצהיר – "אני היום עם תרופה חדשה, ולכן עלולה להיות עצבנית או ישנונית".
"אם אני מדברת לא לעניין תעצרו אותי", או "רגע, אני מתנתקת כמה שניות ואני כאן." זה כי אני לומדת היום גם להיות חלשה. אני עוד לא יודעת מספיק, מודה, גם כשאני מתנתקת, אני מנסה לנהל את הסיטואציה. אבל אני לומדת שזה חשוב – להצליח להיות חלשה.
30 Responses
אלופה! פשוט אין מילים…
הכח להיות חלש, זה כ"כ עוצמתי , חזק ואמיתי
הלוואי וכל עם ישראל יכירו בכך
המון המון כחחחחחחח!!!!!!!! 💕
את גיבורה אמיתית! 💪
וואו!
פשוט וואו!
תדעי שאני מזדהה המון עם הרגשות שבך, והתהליכים שאת עוברת. ולא, אני לא סובלת ממה שאת.
אבל זה מדהים ממש!
אני גם רוצה להיות כמוך.
גיבורה אחת!
לומדת ממך…
הותרת אותי עם פה פעור.
אמיצה שפועלת נכון וחכם!
חיזקת אותי
אם היית יודעת כמה השראה את בשבילי
בחיי היום יום.
העוצמה להמשיך להחזיק מעוררת השראה,
יש לך זכויות.
צריך כח כדי להיות חלשים
כח להיות עייפים ותשושים
פעמים כבר אין כח לחידלון
להרפות, לנוח, לעזוב הכל, וסתם לישון
להכנע, להשלים, לומר שאי אפשר
לעצום עיניים, ולשכוח מכל השאר
להפסיק לרצות, לרצות להפסיק
ואת הקולות שבפנים להשתיק
צריך המון כוח, להיות חסרים
להיות נזקקים, קצת סדוקים, ושבורים
בשביל להמשיך לשמור על שפיות ומורל
צריך כוח. וגבורה ועיזוז, שאין לי בכלל…
וואוווווווווווו
אילו מילים מרגשות
בלי להבין כלום ממה שכתבת, זה נגע בי הכי עמוק שיש,
רציתי לקרוא עוד אבל סיימת מהר מידי,
מחכה לקרוא אותך עוד
הנפש.. פתאום יש לה מיגרנה, ככה באמצע החיים ואז מתפרקים לגורמים וחתיכות קטנות קטנות ומייסרות, אבל כל זה גם ירכיב אני חדש וגבוה יותר. בעז"ה. חיבוק!
נשמעת נורמאלית לגמרי. בעולם החילוני זה נורמאלי. רק בעולם החרדי זה נהוג ככ לשמור בבטן וחבל. את מדהימה ונורמאלית וכל הכבוד על האומץ לדבר. זה הכי לא מובן מאליו. אלופה ברמות. ואת לא חייבת להיות אלופה אנחנו נאהב אותך תמיד גם אם לא תהי כזאת אלופה כל הזמן. תנוחי. תרפי. מותר לך
אפרת יקרה!
תודה לך שאת כותבת אותי.
אותי ממש.
גם אני עושה הרבה בשביל להוריד את הסטיגמה.
ולהעלות את המודעות לבריאות הנפש.
יעידו על כך ההרצאות שאני מוסרת, והספר שכתבתי.
את בטח יודעת על מה אני מדברת.
כמובן מרים, את ההשראה בשבילי, את יודעת.
אני בשם בדוי- ואת בשם מלא, יחי ההבדל.
אפרת יקרה כתבת כאן משהו מדהים…
בתור ילדים אנחנו מחוברות לאני שבתוכנו
ומבטאות אותו בלי בעיות,
כשגדלים לומדים לשים מסכות
וכשגדלים יותר מתחילים לעבוד בלקלף אותם
אבל יש הרבה שכבות…
ואת מקלפת את השכבות הפנימיות ממש
ומגלה את האמת…
אני מרגישה שאת מקרבת את המשיח.
שתזכי לעשות עבודה מתוך שמחה,רוגע וכיף!
וואו אפרת, את השראה
שותה את דברייך בצמא
בודקת בערך כל יום אם יש פוסט חדש בנושא
אני מתמודדת עם משו דומה
אם כי כנראה פחות בעוצמה, לאשפוז לא הגעתי , אבל כל השאר מאד מאד דומה
והדברים שאת כותבת מעוררים השתאות
אשמח לשאול אותך כמה דברים –
את באמת אומרת לאנשים סביבך: "אני עם תרופה חדשה, אז…"?
ז"א כל הסביבה שלך או חלקה יודעת שאת עם כדורים?
את באמת אומרת: "שניה , מתנתקת , כבר חוזרת.."?
איך???
גמני מתפקדת 100% במקצוע רציני, מנהלת עניינים, מתקתקת בית, ילדים … ו- דיסוציאטיבית
אבל אף אחד לא יודע, לא חולם… גם לא משפחה קרובה (חוצמבעלי)
ואיכשהו אני לא מגדירה את עצמי מתמודדת נפש אלא מתמודדת עם פוסט טראומה PTSD, זה לא שונה בעינייך?
עוד שאלה שהייתי שמחה לשאול אותך:
מרגיש לי כ"כ לבד בהתמודדות הזו והייתי שמחה לתקשר עם מתמודדים כמוני,
ניסיתי במעגלים, אבל שם הם לא פתחו עדיין את המעגל של פוסט טראומה מתמשכת, מכירה משו ?
שוב תודה על הפוסטים החדים והבהירים כל כך
רק בקשה אחת-
תמשיכי
תודה!
על התרופות אני אומרת לאחיות, גיסות, משפחה וחברות קרובות,
לגבי בוס וקולגות – זה באמת אחרת, אם כי אני לא שכירה, ולכן הלו"ז שלי מנוהל אחרת, וגם התקשורת.
לגבי התנתקות – באמת לסביבה קשה להכיל את זה, אני אומרת שניה מתנתקת, יותר כמו חוסר ריכוז – זה במשפחה שקשה להכיל את זה – כי קשה להם לראות את הסבל, חברות (אלו שהחלטתי לשתף), כן אני אומרת.
לגבי מעגלים, אני במעגל של מתמודדות נפש ואת מוזמנת:) (כן זה שונה בעיניי מהתמודדויות אחרות – ועדיין יש המון דומה ומה להיתרם אחת מהשנייה, נראה לי שווה לנסות)
אם כי גם אני אשמח למעגל של PTSD מורכבת.
לאתי
ילדים שמתמודדים עם טראומה מתמשכת בילדותם
לא מחוברים לאני שלהם
זו תמצית הטרגדיה
הם לומדים לנתק = להיות דיסוציאטיבים
כדי לשרוד, אפרת כתבה : להמשיך לחיות, במובן הכי פשוט של המילים
וזה יוצר את הפירורי אדם שאפרת כתבה,
את הפוסט טראומה
כשהם גדלים הם מתחילים לעבוד קודם כל בלהכיר את האני שלהם ולהתחבר לעצמם…
אוי, תודה על זה.
בדיוק אתמול קראתי איזו פסקה עם צמד המילים: "חולה נפש" ותיאור מבחיל,
וכל כך התעצבנתי. עכשיו אני מבינה על מה.
את אלופה, אלופה. וכותבת גם אינטליגנטי וציני וחכם, שבא לקרוא אותך עוד ועוד.
תמשיכי לעשות יח"צ טוב: )
אפרת היקרה
כל כך חשוב שאת מביאה את הקול הזה, שאומר: אנחנו הרבה מאד מעבר לפוסט טראומה.
יש איזו סטיגמה כזו כאילו כתוב לנו על המצח שאנחנו מתמודדים
או שכדורים נפשיים זה דבר שכביכול רק ל"משוגעים"-
איכשהו כשאנשים חושבים על כאבי נפש חזקים הם אולי ישר חושבים על מקרים קיצוניים
של שיבוש הדעת או התפרצויות זעם בלתי נשלטות על אחרים או התנהגות פוגענית וכו.
לא. ותמשיכי לדבר את זה. המון המון מקרים לא קרובים לכך והלואי ואנשים יפנימו.
נכון שיש גם מצבים כאלה למרבה הצער, בהחלט, אבל לא בהכרח, פשוט לא-
כי אנחנו פעמים רבות השכנות, החברות, העובדות, האמהות, הגיסות, הנשים
שלא כתוב לנו דבר על המצח, אנחנו מוכשרות, רגילות, נעימות הליכות ברוב המקרים,
לא פחות חכמות. מתמודדות, כן, סובלות-כן, לפעמים מאד,
אבל לא שונות, לא השוני שהציבור ישר חושב עליו.
אלא מה-הנפש שלנו עברה ארוע/ים חריגים בעוצמה גבוהה ופוגעניים
שפגעו ויצרו פוסט טראומה, ולא באשמתנו. הקב"ה בחר בנו לעבור את השליחות הזו,
שהנפש שלנו תספוג על לא עוול בכפה פגיעה משמעותית.
כמו שברור שהחטופים או ניצולי השביעי באוקטובר לא בחרו במה שהם עברו
והם נורמלים וזקוקים לקבלה, הכלה, הערכה על המסע הלא פשוט ולחוסר שיפוטיות,
כך כולי תפילה שזה יהיה ברור לגבי אנשים ונשים שעברו פגיעה כזו או אחרת.
אני חושבת שההבנה הזו תגרום לעוד ועוד אנשים ונשים שעברו מאורעות קשים
שונים ולא פונים לעזרה בשל הבושה והסטיגמה, לעשות את הצעד הזה,
להגיד-כן, עברתי משהו קשה ואני לא אשמה בזה, ואני אעשה כל מה שאפשר
לחיות חיים ראויים ולרפא את עצמי. וזה לא בושה וחולשה-זה אומץ. זה נחישות. זה כח.
חזקי ואמצי אפרת והמשיכי לשתף.
אני אמא לבחור מקסים מתמודד נפש בן 22 ומאוזן תרופתית, אשמח לשמוע על שידוך מתאים וכן אם מישהי יודעת על ליווי מקצועי לנישואין.
יש את בית לשמי והם עוזרים גם בזה,
אנשים מדהימים!
אפרת יקרה,
אהבתי את מילותייך.
לשדר פגיעות וכך להיות אנושיים, זה אחד מגורמי החוסן היותר משמעותיים,
שדווקא כשמתמודדים עם לחצים, מומלץ לסגל.
פישטת את זה כל כך טוב,
שהלוואי שכולנו נלמד מכך.
העוצמה של התהליך הזה היא שגם כשאנחנו לא עומדות באיזה יעד מצופה,
אנחנו מצליחות להיות, לקבל את התסכול של הלקוח,
וכך להניע אותו למצוא מוצא לבעיה ולא להישאר עם ההאשמה עלינו וחוסר האונים שלו.
כנשים, הכוח הזה כל כך מיטיב את החיים,
כנראה גם כאימהות.
יש לך הרבה זכויות אפרת,
מודה לך בשם כולנו על זריקות החוסן האלו.
לשני מהתגובה,
גם אני כמוך מתמודדת לפעמים עם ניתוקים שלא נראים מבחוץ
ולא מגדירה את עצמי מתמודדת נפש אלא מתמודדת עם PTSD
אני כן חושבת שזה הבדל מהותי אפילו בנרטיב שאנחנו מספרים לעצמנו
בין לומר "אני מתמודדת נפש"(בלי חלילה לזלזל או להוריד מהאנשים הגיבורים המתמודדים)
לבין "אני מתמודדת עם פוסט טראומה בעקבות
משהו קשה מאד שעברתי, והתגובה נורמלית לארוע/ים לא נורמלי",
מה גם שלטראומה יש אפשרות של החלמה לפחות חלקית, בטיפול נכון,
והמון אנשים יצאו מזה.
דווקא הפרעה פוסט טראומטית מוגדרת ככזו שאי אפשר להעלים.
בניגוד לדיכאון וחרדות…
אפרת היקרה,
את כל כך מיוחדת,
אני הייתי במצב של משבר נפשי בעקבות טראומה מורכבת שהתרחשה בגיל מבוגר
לא ידעתי כלום כלום כלום על עולם הנפש,
עד לרמה שלא הכרתי את המילה "הגנות" או "משבר נפשי"
ופסיכיאטר היה שם של בדיחות או משהו כזה.
והפחד הכי גדול היה, לא התופעות, לא הדיכאון והחרדה, אלא הפחד מאבחנה, מטיפול, ממה יגידו ומה זה אומר עליי? אני לא יודעת מי אני בכלל, כל החיים שלי עד היום היו טעות אחת גדולה.
וכל כך הרבה כאב יכל להימנע ממני אם הייתי יודעת מושגים ומכירה את העולם הזה, כמה פגישות טיפוליות "בזבזתי" על הכרת מושגים והתאוששות מהפחדים של האבחנה ומזה שאני בכלל בטיפול.
אני אמנם יצאתי מהמשבר, לא התאשפזתי והמשבר שלי לא הפך לכרוני, אבל אני יודעת שאם הייתי נמנעת מלטפל ולקחת כדורים ומתביישת ומתחבאת- המצב היה יכול להיות גם אחרת.
ויש כל כך הרבה כמוני, חיות בהסתרה ובפחד שמא מישהו ידע על משהו,
וכל טור כזה כמו שלך, נותן לי ולעוד, המון המון תיקוף וכח ותקווה שגם אני תוך כשי שיחה רגילה עם מישהי אומר "כן, בדיוק המטפלת שלי אמרה לי" או "כשהייתי במשבר".
תודה רבה אפרת היקרה!!
למי שחיפשה קבוצה לנשים עם פוסט טראומה-
ראיתי באיזה עיתון באשדוד על נשים שפתחו/פותחות קבוצה כזו.
וממליצה לככווולןןן להקשיב לתוכנית המטורפת של אפרת ברזל, שהעלתה שבי בפוסט שלה.
חובת שמיעה!!!
תצאו אחרות אחרי זה!!!
מצ"ב הקישור:
https://drive.google.com/file/d/1_fsoFK1nBGOnSoSxa6E-qxCJ-KgMP_IB/view?usp=sharing
סליחה שאני שואלת דוגרי, פשוט רק היום התוודעתי לטור שלך… וקראתי רק את הנוכחי והתגובות.
ילד שחווה התעללות נרקיסיסטית,
כיום לא בבית, אך סוחב המון משקעים, פחדים, חרדות, פגיעה בעצמו,
וגם סוג של התנתקויות( דיסוציאציות?)
הוא נקרא היום( 23) עם פוסט טראומה מורכבת?
יש לזה טיפול?
אין "נקרא" צריך איש מקצוע שיאבחן.
טיפול יש, דורש המון משאבים וכוחות.
(לא מכירה התעללות נרקסיסטית על בשרי, מדברת מהמקום שלי)
היום מובן לגמרי שהתעללות נפשית לא פחות גרועה מהתעללויות אחרות
ולעיתים משפיעה על הנפש באופן הרסני בדיוק כמו התעללות אחרת, אולי בצורה שונה
אבל לא בהכרח פחותה, חשוב להבין את זה.
אם הוא חווה כילד התעללות נרקיסיסטית, שזה אומר לחוות חוסר ישע וחוסר אונים
עצום מול דמות שפוגעת ומשפילה, מתעלמת, וכו לעיתים אפילו בלי שהנפש מבינה מה קורה,
הגיוני לחלוטין שהוא סובל מהתסמינים שאת מתארת.
וברור שטיפול יכול לסייע ואף נדרש במקרים כאלו כדי לצאת מהסבל הזה, בעז"ה.
אתן יודעות אם יש פוסט של מתמודדים ות עם התעללות נרקיסיסטית?