מילים שכתבתי בימים הראשונים למלחמה.
לא טוב לי, לא טוב לי בכלל.
אני מסתובבת הלומה, מדברת בלי היגיון, קמה והולכת באמצע שיחות, לא רוצה כלום ורוצה הכל.
כבר דיברנו על דיסוציאציות, אז עכשיו זה לא שיש לי דיסוציאציות, אני בדיסוציאציה קבועה.
אין אותי, אין בכלל. אני גופה זזה, בלי הראש, גופה ולא גוף, כי גוף הוא חי וגופה שייכת למת, אני לא מסתכלת על מי שמדבר איתי אפילו.
קראתי פעם על פוסט טראומה, והכותבת השתמשה במילה התאיינות – להפוך לאין. ואז הבנתי את החוויה הזו שאני לא מצליחה לתקשר אותה – אין אותי. זה לא שאני כאובה עצובה, סובלת, לא מרוכזת. אני אין. ואם אין – מתה אנוכי.
זה מת חי, אני זוכרת שכשקראתי את הפסוק ""כי כאשר…. ורצחו נפש כן הדבר הזה" – הבנתי מה שאני עוברת.
זה נשמע קצת מוגזם. אבל היום הפסוק הזה נותן לי תוקף לחוויה, כן, רצחו אותי, ונשארתי חיה לפעם הבאה. רצחו אותי – ואף אחד לא צעק, לא התאבל.
רצחו אותי, ונשארתי, למה? אולי כדי ללמוד לחיות חיים למרות המוות שבתוכי, אולי לנסות לקום לתחיה?
אולי זה קצת קשה מידי, מה שכתבתי, אולי מפחיד. היום זה האני האחרת.
זאת שקצת כתבתי עליה פעם. האני שהיתה שם, היא מדברת קצת אחרת.
גם אין לה הרבה מה להגיד, כי היא לא רגילה לבמה ולא למילים, היא אין. היא ריק. היא חור שחור. אבל למי שיודע – חור שחור טומן בתוכו אנרגיות על, כוח משיכה בעוצמה בלתי נתפסת. מעניין אם יש דרך לתעל את האנרגיה הזאת לפעולה, ולא לבליעה של עצמים ללא אבחנה. זה אולי ההבדל בין מוות לחיים. היכולת להוציא אנרגיה, להשתמש. לעשות, להאמין ולקוות. אין ספק שזה חיים.
14 Responses
אפרת יקרה,
הניסיון שלך כל כך כואב
ואני רוצה לומר לך שבזמנים שאת כן מצליחה לבחור,
את זוכה לברוא את עצמך יש מאין.
שולחת לך חיבוק גדול.
רק מחבקת.
את נוגעת לי עמוק עמוק בלב.
מתפללת עלייך שתמצאי כוח לחיות.
אפרת המדהימה!
תודה על השיתופים המרגשים שלך!
יש לי אחות שמתמודדת עם פוסט טראומה,
ובזכותך אני הרבה יותר מבינה אותה.
במיוחד רציתי להודות על הקטע הקודם –
למה לא לשכנע אותה ללכת לטיפול כזה או אחר.
שולחת לך חיבוק ענק!
ד' יתן לך כוחות!
חוזרת אל האתר
אל הקטע הזה
כבר פעם שלישית.
את מיטיבה להגדיר ולתאר
ואת מדהימה בשיתוף הזה
שנותן לכולנו כל כך הרבה!!!!
תודה עליך!
אפרת היקרה מאוד,
יש לי דמעות אחרי הקריאה של הדברים שלך.
כואב כ"כ לחשוב שעברת חוויות קשות כאלו.
מתפללת שהשם יתן לך כח להמשיך ולחיות למרות הכל..
שולחת לך חיבוק ,
ותודה שאת פותחת את הלב שלך אלינו ומשתפת.
כל כך כואבבבב לקרוא.
שד' ישלח לך רק טוב.
שתצליחי לחיות, באמת.
היי אפרת
גם אני מכירה את האין הזה (כן אני יודעת שכל אחד מרגיש אותו בצורה טיפה שונה…)
פעם כתבתי שאני מרגישה מת הולך על שתיים
מה הזוי בכל זה שלמרות שאני "אין" רע לי ואיך ל"אין" רע?
אגב לי בזמנים כאלו עוזר מאוד קרח קניתי קוביות קרח מפלסטיק והקפאתי אותם ביום ושאני צריכה אני ישנה איתן בלילה.
אוי
כואב
כואב עמוק בעצמות
הייתי שם
עוד לא יבשו הזיכרונות
פוחדת להיות שם שוב
זה רכבת הרים
פעם אתה שם
ב"אין"
פעם אתה נחלץ משם ועולה מעט
וחוזר חלילה
אפרת
איפה תחנת הירידה הסופית מהרכבת???
היא קיימת?
ולאן היא מובילה?
אם את מוצאת את תחנת הירידה תזכרי לעדכן גם אותי
כן.. מרכבת ההרים הזו לא יורדים.. הכי הרבה אפשר לקצר את זמני הנסיעה ולהאריך את זמני התחנות.. אולי גם קצת להפחית את חדות העיקולים וכמות ההתהפכויות.. אבל זו רכבת הרים לכל החיים… ואת יודעת מה? ההשלמה היא סוג של משכך כאבים שמאפשר לחיות בכל זאת. לא בציפיה של 'מתי נרד מהרכבת' אלא 'איך נחיה בכל זאת על הרכבת'. כל זה כמובן מתוך ציפייה לגאולה האמיתית והשלימה – הפיתרון היחיד לרכבות הרים שכאלו..
מצרפת שיר שכתבתי אי אז בתחילת התהליך הטיפולי..
הולכת ומפנימה
שזה לא חד פעמי
סדקים בנשמה
הם דבר תמידי
אפשר ללטף
אפשר משחה למרוח
אפשר שם פרחים לגדל
אך מהכאב אי אפשר לברוח
אפשר רק לגדול ממנו
שוב ושוב ושוב
להתחבר אל האינסוף
כי רק שם נמצאת המשמעות
ועדיין בת – אנוש אנוכי
והפצע לנצח איתי
מדי פעם מדמם
את החיים עוצר
ואין לי ברירה
רק לגדול ולגדול
מכל תחנה
לקחת עוד כוחות
ואולי אפשר בזה לשמוח
לא רק בלית ברירה לצמוח?
אודך ה' כי אנפת בי
כאן בגלות – זה יעד מציאותי?
אולי אני עוד לא שם
עדיין מחפשת נחמה
אבל הידיעה שזה קיים
עושה קצת טוב לנשמה
בבניין מתנחמים
בית זה לא ארבע קירות
ילדים שמחים ופורחים
נותנים לי את הכוח לחיות
מרגשת.
וההשלמה וההבנה שזה רק מ"אנפת בי , ה' "
מדהימה
ה' יתן לך כח !!!
וואו, מדהים השיר שלך!
את מצליחה מבעד לאין לראות יעד, שליחות, משמעות.
את גדולה מהחיים!!!
וואו, אפרת.
יש לי דמעות בעיניים.
אין לי מילים כי אני באמת יודעת שאין לי קצה של הבנה במה שאת עוברת.
שולחת לך רק חיבוק. ומתפללת עליך.
אפרת, אל תהיי אין. אסור לך!
אני מחכה לקטעים שלך בקוצר רוח. שתדעי.
פותחת את האתר הזה בתדירות גבוהה בשביל לקרוא אותך.
איפה שאת לא נמצאת,
עמוק בחור השחור והנורא-
תדעי שאני מעריצה את המודעות שלך. גם לזמנים של אין.
(איך הצלחתי לכתוב בכלל? להזיז את עצמך לזה?
זה כבר לא אין. זה המון)
כאחת שגם מתמודדת עם פוסט טראומה וכבר הגבתי בעבר בפרקים אחרים,
אני יכולה לומר שהסבל הכי נורא בשבילי יותר מהכל
זה כשתוקפת תחושת "אין", פשוט לא מרגישים כלום
ויחד עם זאת מרגישים רע ממש,
או לחלופין בדיסוציאציות של פלשבקים. תחושה שאני לא כאן,
אני אי שם בעבר בחוויות קשות.
עם הזמן אני לומדת מה הטריגרים שמביאים אותי לכך
ומנסה להימנע מהם עד כמה שאפשר כדי לא להגיע למצב הזה-
וממה שאי אפשר להימנע לפחות להקטין ומיד כשאני מרגישה שזה מתחיל
פשוט לעשות פעולות שעוזרות לצאת מהניתוק ולחזור להווה לכאן ועכשיו.
תודה אפרת על השיתוף גם בחלק הזה ומקוה שכרגע את כבר מרגישה
בחזרה את ה'יש' שבתוכך, כי למעשה לא משנה כמה נרגיש אין ואין ואין,
תמיד אנחנו קיימים ושום דבר לא נעלם, גם אם הלך לפרקים הוא יחזור
ואנחנו נחזור, אישית לוקחת המון כוחות מהרגעים והזמנים של היש,
שמה לי המון תזכורות לגביהם, ויודעת שאני אחזור אליהם, אלי, כי מעולם לא נעלמתי
ולא אעלם, זה רק נראה, הדיסוציאציה הקשה הזו היא כמו ענן כבד שמסתיר
שמש מאירה שתמיד קיימת, רק מוסתרת לפעמים, והיא תשוב ותתגלה, בעז"ה.
שולחת המון כוחות ומרימה לכל מי שמתמודדת עם הנסיון הקשה הזה, וגם לי עצמי…