"יש לך בבית שלושה היפראקטיביים ושני אוטיסטים"

יום שישי בצהריים.

"שלום, הגענו" הכרזה עליזה של מאיר, אני ניגשת לדלת לקבל את פניהם, מאיר עם חיוך רחב, חנה'לה עם חיוך נבוך כמו תמיד, ויהודה שבודק אותי בחשדנות מתוך העגלה.

אני מושיטה ידיים ליהודה, "יש קוגל על השולחן במטבח ועוגה על השיש, תטעמו משהו" אני קוראת תוך כדי, יהודה עדיין חשדן, ואז בפרצוף נעלב הוא פורץ בבכי.

"הוא התחיל לפחד מזרים" מתנצלת חנה'לה בשקט,

אאוץ', אני זרה,

איזה כיף.

"תשתי משהו", אני אומרת, מתעלמת "נסעתם הרבה זמן…."

אני סומכת על מאיר שיארח אותה, יודעת שהיא לא תיקח כלום בעצמה. כמה שאני מנסה שהיא "תרגיש בבית", זה עדיין לא קרה.

תהילה נכנסת לסלון בסערה "גמרתי לארגן להם את החדר, לא הצעתי מיטות!" היא מכריזה.

"שמעתי את זה, זה בסדר, אני יודע לצפות שמיכות" מאיר עונה מהמטבח לפני שאני מספיקה להגיב.

עכשיו חנה'לה ותהילה בתחרות מי מסמיקה יותר, החיים לימדו אותי לא להתערב…

אין ספור תלונות גלויות יותר וגלויות פחות קיבלתי במהלך השנה וחצי האחרונות מתהילה.

היא רצתה גיסה "נוצצת" יותר, ממשפחה מפורסמת יותר או לפחות קצת יותר חבר'מנית….

אני אוהבת את חנה'לה אהבת נפש, בעיקר בגלל האור והחיוך של מאיר.

גם אני חשבתי שהוא יתחתן עם אחת מפה, מירושלים מקסימום מבני ברק/מודיעין עילית, הוא יתברג בכולל חשוב, והיא בטח תהיה כל כך מוכשרת שהעבודה פשוט תדפוק לה בדלת…

אז חשבתי.

לא ידעתי כמה טוב יהיה לו ביישוב הצפוני הקטן "אני לא חייב שם שום דבר לאף אחד, זה רק אני והקב"ה" הוא אומר, כן, יש לו כמה ידידים ויש לו שלווה….

וחנה'לה?

חנה'לה מנגנת בכינור, יש לה כבר כמה תלמידות פרטיות, ולהקה של בנות שמופיעות בכל מיני מקומות.

אני זוכרת איך במוצאי השבת הראשונה שהיא הגיעה אלינו, היא הציעה לי בהיסוס לבוא לערב ב"מרכז ההשתלמויות" עד אז לא הבנתי את המשמעות של השורה הקטנה – "בליווי להקת נגניות".

הגעתי, מצאתי אותה בפינת הבמה, נחבאת אל הכלים ממש…

עד, עד שהגיע הסולו.

באותה פינה, אותה תנוחה וזה היה מרטיט.

בכיתי.

כי היה כל כך הרבה קסם בשקט.

כל כך הרבה עוצמה.

אחרי ששיחקתי יפה את תפקיד השוויגער הגאה, החמאתי והשווצתי לכל המעוניין,

אחרי שהשחלתי לה לתיק קופסת פרלינים מיוחדים שתהילה הכינה – לי אין סבלנות לשטויות האלו,

אחרי שראיתי אותה לראשונה מתלהבת בקול "איך אני אוהבת שוקולד",

אחרי שהבנתי שעם כל האהבה שלה לשוקולד היא לא מבינה עד כמה יוקרתי וייחודי המארז הזה,

נפרדנו.

יצאתי החוצה.

לא יכולה שלא לחשוב שנס, פשוט נס, שהיא כזו שקטה.

אחת כזו שאני צריכה לדבר בשבילה.

כי אני עייפה, עייפה מרוב רעש…

"יש לך בבית שלושה היפראקטיבים ושני אוטיסטים" צחק הקול המרושע שבפנים…

"לקויי תקשורת". אני עונה לו בתקיפות, "ומופרעי קשב? זה היום חצאי כיתות".

"קל להגיד" אומר הקול השחור הקטן, "קשה לחיות".

וזה נכון.

הדלקת נרות.

אני מדליקה, דלתות נטרקות מאחורי.

דפיקות נואשות על דלת האמבטיה, חיים עדיין מתקלח, אילה שכחה שם את הגומייה.

"אני מחללת שבת", אילה צורחת, "בעיה שלך" עונה לה חיים באדישות. 

דוידי, למרבה הצער, זונח את ספר הקומיקס שהוא קורא בפעם ה-200 והולך לכבות את האור באמבטיה.

"חוצפן" חיים שואג. הוא יוצא מהאמבטיה סוף סוף, ורץ זועם לדוידי.

דוידי רץ אלי, מבקש הגנה, דורך בדרך על יהודה הקטן, שירה מרימה אותו, הוא בוכה, חנה'לה מנסה לקחת אותו, שירה כאילו לא שומעת ולא רואה, היא הולכת איתו למטבח, מציעה לו במבה.

"רציתי לתת לו אוכל נורמלי", אני שומעת את הלחישה של חנה'לה בתוך המהומה.

בחדר בנות אילה עדיין צורחת, עכשיו היא לא מוצאת את המברשת.

חיים נובח בחדר השני, "אפילו למקלחת אני לא זכאי בבית הזה". 

דוידי חסר מנוחה, מפחד מה יקרה כש"השור הזועם" יצא מהחדר, 

מאיר מטיף לשירה מוסר, מבקש ממנה בפעם המי-יודע-כמה לא לתת ליהודה אוכל בלי תיאום עם חנה'לה.

תהילה מתעלמת מהכל, אומרת "שבת שלום" ונעלמת.

אני עדיין ליד הנרות, עוצמת עיניים, לא מסוגלת אפילו לבקש….

יודעת שרצפת האמבטיה מלאה במים,

בחדרים הארונות נפתחו, מגרות נשפכו וחפצים התעופפו.

במטבח שיירי כוסות קפה ופירורי עוגה.

היה פה מסודר,

ונקי,

אני מבטיחה בלב בשקט לכל מי שרוצה לדעת,

ועד לפני עשר דקות כולם חייכו בנחת.

חיים רודף אחרי דוידי במעגלים מסביב לשולחן הערוך, המפה זזה, הצלחות עוד רגע על הרצפה…

מספיק!!!

אני צועקת בקול חד, מיישרת את המפה, צונחת על הספה.

סוף סוף יש שקט.

 אני כולאת הרבה מילים, אין בהם תועלת.

שולחת הוראות:

"שירה – תנגבי את האמבטיה,

חיים לך להירגע בחדר ותארגן אותו בינתיים"

הוא לא יסדר, גם לא אילה.

אני מושיבה את דוידי על הכורסא לידי עם הקומיקס,

מאיר בשקט מארגן את המטבח.

כן,

יש שקט, שקט לא נעים….

חנה'לה יושבת לידי עם יהודה על הספה,

והשקט שלה פתאום נוח כל כך, מאפשר…

לתגובות, בתיה: [email protected]