מנהלת רגועה עם חרדות

את מכירה את התחושה של משהו שלוחץ לך את קנה הנשימה, דאגה חזקה שיושבת על הסרעפת ולא מסכימה לזוז?

בואי נתחיל בדברים הפשוטים של החיים: ילד מאחר מאד לחזור מהחיידר או הבת מבית הספר. הקולות שבך צורחים למה את נותנת ללכת לבד, הקולות מבחוץ שומעים סירנות של אמבולנס והראש שלך כבר במחוזות אחרים. עשית בדיקת דם ליענקי שלך, ומחכה לתוצאות, בפנים המתח כוסס. ולמה אין תאבון לאחרונה לחני והיא חלשה.

כיווץ אמיתי מול התנהגות מוזרה של לאה, מחשבה מי יודע מה יהיה, ייאוש לגבי בן מתבגר בישיבה ומחשבות טורדניות אולי כבר אין סיכוי. ומי הבטיח מתי לזוג שלי יהיה ילדים, אם בכלל.

ואיך אפשר לחיות ככה.

תקשיבי לסיפור.

באחת מצוותי ההוראה שהגעתי אליהם למסור הרצאה על זיהוי נקודות מצוקה בציור, לקחתי את הכתב של המנהלת.

הקולות עוד קודם לכן נתנו לי להבין שהיא מנהלת מיוחדת, מסורה, נותנת את ליבה ונשמתה. וכמה היא רבנית וצדקנית, מלאת מילים טובות, גבוהות. ואיזה אמונה יש לה. וכמה היא רגועה.

לקחתי את הכתב בחיוך.

סיפרתי הרבה על המוסריות שלה, המידות, החינוך. ועוד מה שניתן במסגרת סדנה…

מסביב שמעתי: ונכון היא אף פעם לא מרימה את הקול? נכון היא רגועה והכול תמיד טוב?

כדי לצאת מהעניין, אמרתי: "היא מיוחדת ממש, אבל אני לא חושבת שדווקא רוגע זה המאפיין המרכזי שלה".

וזהו.

באותו ערב קיבלתי ממנה טלפון עם בקשה לאבחון מקצועי שיעשה לה קצת סדר.

וגם הבנתי למה.

למנהלת היקרה היו פחדים עמוקים פנימיים. הם לא ניכרו כלפי חוץ. היא הייתה מכווצת ומתוחה בפנים.

אמרתי לה: "התפקוד שלך פצצה. את יוזמת, נעה, נואמת בחסד עליון. מרגיעה אנשים סביבך. כתובת למצוקות. יודעת לייעץ בכל עניין. ואפילו מסבירה למה לא שווה לדאוג והכל בידי שמיים."

היא הנהנה. התיאור היה מוכר לה.

"אבל? משהו בך בפנים עצור מאד. חושש מהגרוע מכל. את לא מדבררת את זה, דואגת וממשיכה הלאה. אבל זה כל הזמן מנקר. כיווץ פנימי חזק מאד. המעלה- זה לא ניכר בחוץ בכלל, את מתפקדת מצוין וזה לא משפיע לך על החיים. אבל לאורך זמן? יש כאן חרדה לא מובעת שמתישה את הנפש".

היא הנהנה חזק יותר. במכובדות ובאצילות, אבל אותות הסערה נראו על פניה.

"אין לי שום אמונה". היא אמרה. "מציגה על כל העולם שהכול בסדר ובואו נזרום, ויש אלוקים, ואני צדיקה… אבל באמת? כל דבר הכי קטן שקורה, אני רוצה להעלם. לברוח. אני מוצאת את עצמי אומרת בלב כמובן: ד', שמוישי יחזור כבר. שיחזור. שיחזור. שיחזור. ד', בבקשה, לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא. אני לא אעמוד בזה. זה חייב לצאת תקין. חייב. אין מצב שמשהו יקרה.

אני שומעת טרגדיות ומילות חיזוק של משפחות מיוחדות ואומרת: ד', אני- לא מיוחדת. אני לא קנקן חזק. אל תנסה אותי. אל תנסה אותי. בבקשה. בבקשה. אל תתעסק איתי".

הקשבתי. שתקנו. הוספתי לה: "בהרגשה הפנימית, אותה את בקושי מספרת אפילו לעצמך, יש תחושה כאילו ד' מחכה בסיבוב… אם עכשיו הכול טוב, והפרנסה זורמת, ויש נחת פחות או יותר, וכולם בריאים לא ייאמן!"

"בלי עין הרע". היא קטעה אותי. "בלי עין הרע".

"אז אם עכשיו הכול טוב, אז שלא תהיה עין הרע… מי יודע מה יהיה מחר. אין סיבה שהכול ימשיך ככה."

"כן," היא אמרה, "ואז אני אומרת: "ד', אם זה צריך ליפול על משהו, רק לא הילדים… ורק לא הבריאות… ועדיף שזה ייפול על…".

הבטתי בה. "כאילו ובורא עולם לא יכול חלילה לתת הכול".

היא סיפרה שהיא חיה עם זה בשלום, אבל פתאום האיר זרקור את ליבה בסדנא, שאולי בעצם מגיעים לה חיים טובים יותר. היא שונאת את חוסר האמונה שלה, וההצגה שלה על כל העולם.

ופה – הגיע התפקיד שלי.

הסברתי לה שאין פה הצגה, יש פה רצון לתפקוד נאות. אין פה חוסר אמונה, רק פחד. אמיתי.

והפחד הזה יושב על משהו קיומי מאד שקרה לאביה בילדותה.

פתחנו את הדבר, היא פתאום שמה לב כמה העניין העיק עליה, כמה הנשימות שלה נעשות שטוחות כשהיא מדברת על זה.

ואפשר להרגיע את זה לא בטיפול ארוך מידי, נתתי לה המלצות מה לעשות ולאן לפנות.

וכשאפשר לדעת מה הטריגר להתנהגויות מסוימות – אז למה לסבול.

אני שואלת אותך יקרה, כשאת קוראת את זה, ונזכרת במשהו מעיב שאת מחפשת לו את השורש, האם יש לך תשובה מספיק טובה לשאלה הזו: למה לסבול?

מילה של גרפולוגית:

לא ניתן את כתב ידה של המנהלת. אבל צירפתי כתב מתוח מאד, נפש שמשלמת מחיר של שחרור והבעה עצמית על מנת לרצות, ובגלל החרדה.

שימי לה לרעידות בכתב. שימי לב לשוליים הימניים המתקדמים, ופתאום השורה חוזרת בחדות אחורה- שוב צפים לי דברים מהעבר. שוב מחשבות מטרידות.

כתב צר מאד – עלול להצביע על חרדה. כתב עם ציפוף יתר, אותיות נדבקות, אות עולה על אות – פחד ומצוקה חזקים מאד.

יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.