ילדים בלי אבא ו(כמעט) בלי אמא

פעם אחת הייתה אישה אחת שלה מספר ילדים.

ככה מתחילים סיפורים,

אבל זה לא היה סיפור, זה היה חיים.

מילכי התקשרה אלי וסיפרה שהיא אישה אחת ומתמודדת עם המון. המון ילדים, המון בעיות…

אז טוב, לא היו המון, היו 4 ילדים (שזה בהחלט המון, 4 נשמות, בלי עין הרע), ולכל ילד את הבעיה שלו. זה נראה לה עם קשב וריכוז, זה בודק גבולות חצוף, זו רגישה פגיעה מתפרצת, וכן על זו הדרך.

ביקשתי את הכתבים ומכלול הציורים,

וכמובן ביקשתי את הכתב שלה.

היא לא שיחררה לי אותו בקלות. לא הבינה מה התועלת. בואי נתמקד במה שקורה לילדים.

הסברתי לה את שידוע, שילדים לא צומחים מהאוויר, וכדאי לבדוק מה קורה בבית בהתאם לכתבי ההורים, וכן דינמיקה, מה יכול לתקוע, וגם להדריך אותה איך כדאי לה להתייחס לכל ילד. ככה מהצד… היא לא משלמת אבחון שלם על הכתב שלה.

היא סיפרה לי שהכתב שלה כבר היה אצל גרפולוג, הוא נתן לה מחמאות רבות… היא לא מספיק מתחברת, אבל בסדר.

ישבתי עם הכתב שלה. העמקתי בו.

אין להקיש מכתב לכתב, ולא לראות אותו דומה ל…

חוסר הלחץ מאחורה, הקו החיוור על הדף – הרווחים, התנועה הנקטעת, ועוד נתונים רבים – הביאו אותי לאבחון המלא.

הכתב שלה היה לכאורה בסדר – עגול, לב טוב, קצת מרצה, קצת חושש, עדין. אבל נטול כוח לחלוטין. רווחים גדולים בין אותיות בתנועה קפואה ורפויה- ניתוקים בתהליך החשיבה של הכותבת. נצמדת לפרטים ולא מקשרת. מעצורים, פחדים, קושי עם קשרים במשפחה. וחוץ מהכול – חולשה. קושי לאסוף כוח ולהמשיך בעשייה. המילה ממש התפרקה לאותיות בודדות, חללים שממש נפערו בתוכה. אפילו שסעים במילה- מילים שממש מתפרקות, עלול להיות נפש שמתפרקת…

ועשיתי קאט.

שמתי את כל ציורי הילדים בצד והרמתי אליה טלפון. אמרתי לה: "מילכי, אנחנו עוזבים לרגע את הילדים בצד ומתמקדים רק בך".

היא לא הגיבה.

"אל תדאגי, נחזור אליהם, אבל כרגע לא הם הנושא. את מרשה לי?"

היא הסכימה.

הגיעה לפגישה.

מילכי, אישה מתוקה עם עיניים שהפחידו אותי – עייפות שלא ראיתי הרבה הרבה זמן.

יש לנו כנשים נטייה להיות עייפות בצורה כרונית. האמת, יש בזה צדק. אבל אני מתנגדת עקרונית לדבר – קחי ויטמינים אם צריך, ברזל, תעשי דברים שאת אוהבת. למה לסחוב ככה?

אמרתי למילכי שהיא מרגישה לבד.

מילכי אמרה שהיא באמת ככה. היא לבד. גרושה, לאחר סיפור לא קל שלא כאן המקום לפרטו.

ואין עזרה, ולא מספיק משפחה תומכת, והעול כולו עליה, וכמה היא כבר יכולה לשרוד.

אמרתי לה: "מילכי. אני מבינה למה הגרפולוג נתן מחמאות. יש פה צורה, ארגון נאות. הכתב שלך מטעה (יש כזה דבר אם העין לא מספיק מיומנת…). את קמה בבוקר בכוח לתת בית יציב ילדים שלך. את שומעת מה הם אומרים. מדברת עם הרבי בחיידר. אבל מילכי, את – לא כאן. איפה את???

אני לא רואה פה כוח. לא תקווה. לא שמחה. לא תחביב. את נותנת את עצמך נטולת רגש לילדים בכוח, אוחזת בשיניים. זה מדאיג אותי".

מילכי ישבה קפואה. היה ניכר עליה שהיא מתקשה לנשום.

ריככתי את דברי. החמאתי שוב על תפקוד מדהים, ואימהות מסורה.

לפתע היא פרצה בבכי.

חיכיתי לה.

עוד.

ועוד.

"כבר שנה לא בכיתי". היא אמרה מבעד ליפחות. "אני חייבת להיות חזקה".

חיכיתי עוד.

"את שומעת, יהודית? לילדים – שלי – אין – אמא. לילדים שלי אין אמא!"

"אין אבא?" שאלתי.

"לא! אימא! אימא!! אין להם! אני לא קיימת. אני אוויר. אני שקופה. אני לא מעניינת אף אחד בעולם!!! אני כל יום רק שורדת, רק רק שורדת. בכלל לא בטוחה לפעמים שאני רוצה לשרוד, אבל אז אני מרחמת על הילדים שלי – מה יקרה אם גם אמא לא תהיה להם… מסכנים.

הם נתלים בי. מחפשים אותי. חושבים שאני משענת שלהם. הם לא מבינים שאני בכלל לא קיימת. סתם בובה שמתהלכת לצידם בבית".

החלל בחדר הקליניקה היה דחוס, ערימת כאב שקופה התמלאה בו.

גם אני הרגשתי שכבד לי האוויר.

אווררתי עם מזגן. מזגתי כוס מים.

"מה אני עושה? תאמרי לי הרגע! את היחידה שהעזת לומר לי את הדבר הזה!"

סיפרתי לה עוד כמה מילים, ותכונות, ואתגרים וחוזקות. ואמרתי לה: "מפה ואילך אני לא מגרדת איתך אל נבכי הנפש. אני לא מטפלת. אבל אני כן אומרת לך- את הולכת לקבל עזרה. את חייבת להוציא מרשם לבדיקות דם, וכן להיכנס לתהליך טיפול. זה לא המלצה, זה בייסיק".

"אבל…"

"זה לא משנה לי הכסף, וגם לא מה יהיה עם הילדים בזמן הזה, למרות שהכול באמת צריך להילקח בחשבון. אלו החיים שלך מילכי, ואת עומדת לקחת עליהם אחריות. כשהכלי העדין והרגיש של מי שאת ינופץ, את לא תוכלי לאסוף את הפירורים שלו וגם הילדים שלך לא."

דיברתי בנעימות אבל בתקיפות. הרגשתי שמילכי צריכה לשמוע את החוזק הזה.

לגבי הילדים אמרתי לה שנדון בפעם אחרת.

"מילכי, אם משהו טוב יקרה לך- גם להם יקרה משהו. זה לא יישאר רק אצלך. יכול להיות שהבעיות ששם הם דמיון שיתפוגג אחרי שתרגישי טוב יותר. לא בטוח שנצטרך פגישת אבחון עליהם".

מילכי יצאה, והתחילה לעבוד.

היא עובדת קשה עד היום. מאד.

לגבי הילדים – עשינו גרפולוגיה של ילד אחד בלבד למשהו נקודתי, וזהו בינתיים. כי כשהיא התחילה לתפוס מקום של אמא – הם תפסו מקום של ילדים, והרבה דברים נפתרו.

הסיפור התחיל עם אישה אחת ותיק אחד על הגב.

הוא לא נגמר: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"

אבל הסיפור הזה מתקדם לפחות. לא נכבה.

וכל אחת שקוראת את זה, ושואלת את עצמה אפילו במשהו קטן, איך אפשר לחזק את עצמה. כדי שתהיה פה אמא!

יעמוד לי לזכות.

כי אם פתאום "אין אותך", אין זאת אלא קריאה לגילוי עצמי מחדש.

מה אתן אומרות, הסיפור קיצוני, אבל מדבר אליכן?

יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.