האויב הכי גדול שלי: האוכל

אוכל הוא האויב הכי גדול שיש לי.

אני פוחדת ממנו נורא. רואה אותו ונחרדת, עד כדי כך שהוא הפך להיות לי אויב.

אני רואה אותו ומרגישה מצוקה כל כך נוראה, כל כך קשה, שמתחשק לי לברוח מעצמי. לברוח רחוק רחוק,

לא רוצה בחיי אויבים.

בשבילי, הוא כמו מחבל חמאס. 

הוא טיל בליסטי ענק ענק במימדים לא נתפסים.

ואיך זה לחיות בצל האויב הזה? אויב שאין כל דרך לכרות, להסיר, להרוג?

אויב שבתוך תוכי עמוק אני יודעת שהוא האחראי לקיום שלי, שאני עלולה למות אם אנצח אותו, אמחק מחיי.

איך זה??

זה נורא. באמת.

עכשיו, כשהגעתי לבית המאזן, אני גם יכולה לספר עליו, וגם לספר על ההתמודדות מול האוכל, מול האויבים שלי. על המלחמה הזו,

שמרגיש שהיא לא נגמרת.

הבית המאזן הוא חלופת אשפוז. הוא כמו אשפוז רק לא בבית חולים, שלא כיף להיות שם.

חמש ארוחות בכל יום; חמש פעמים אויבים נלחמים בי, חיצים, חרבות.

חמש.

כשמגיעה ארוחת צהריים, יש בי הרגשה נוראה, שהנה הנה, האויב הכי הכי גדול הזה מגיע, אני מסתכלת בצלחת שלי,

רוצה לשאוג, לצעוק חזק. לא יכולה, לא מסוגלת. קחו ממני את המפלצת בצלחת. לא רוצה לאכול!!!!!! לאאאא.

וככה אנחנו נלחמים; ילדה מול אויב. ילדה מול אוכל וכאב,

ילדה מול עצמה, ילדה קטנה. אין לה כח.

הפסטה צועקת אלי מהצלחת: "תהיי שמנה אם תאכלי אותי, תהיי ענקית, תהיי רעה, תהיי מגעילה, אל תאכלי אותי, אל תגעי".

אויב שלי, מה הוא אומר.

מה אני צריכה לענות לו.

בבית הייתי מקשיבה. מרחיקה ממני צלחת, הודפת אויבים מעיניי הכואבות. לא נלחמת.

בבית המאזן אני לא יכולה, שומרים עלי, מצווים שאוכל, 

ואני חייבת להלחם, להכניס ביס ועוד ביס. לרוקן צלחת, ללקק פירורים.

חייבת להלחם חזק, חייבת לאכול.

וככה הוא אויב,

בעוגיה, בלחם, בשוקולד, הוא מדבר אלי הרבה.

הוא מסתובב בי, מפעפע בתוכי. לא שותק.

כי אויבים, ככה הם אויבים. בלתי נסבלים, בלתי ניתנים להחזקה. אויבים.

מדבר אלי, כל שעות היום. צועק: שמנה שאת, עופי. אל תאכלי, תצומי, אויב שהוא אוכל.

אני רוצה יום אחד להצליח, להחזיר אלי את ההנאה שבאוכל, אני שואפת יום אחד להצליח ליהנות ממנו.

לאכול בלי ייסורי מצפון נוראיים.

לאכול לא רק כשמחייבים,

לאכול כשבא לי.

נמאס לי מאויבים, משדים ומפלצות, נמאס לי לחיות ככה.

לתת את עצמי בידי שליטים, בידי הפרעות אכילה, דיכאון, OCD. רוצה חיים שלי, בהם אני שולטת, מחליטה מתי טוב לי לאכול,

ולא האוכל שולט בי.

רוצה לחיות.

רק לחיות.

יש לי סיכוי???

—

חגית.