רשמים מערב לביבות, ולמה טרופיות זה מאסט

אז עשינו ערב לבבות כמו בוודאי רובכן כאן, המרבה והממעיט, יש מי שעושה עם כל המשפחה המורחבת ויש מי שעושה בזוגות, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. כן, גם ערב כזה שכולו מנהג שלא הנהיגו קדמוננו צריך שתהיה בו כוונה, וזו הסיבה שהמרק כל כך הצליח לי, כך עניתי לילדים ששאלו מה שמתי שם. את הלב, אלא מה, והמון תפילות שיצליח, כי סיר של 16 ליטר מרק אוי ואבוי אם הוא לא יהיה טעים. עבדנו עליו שעות וביקשנו בכוונה גדולה שיהיה לכולם טעים ונעים ומחמם לבבות וזה הצליח.

אז מה היה לנו בערב הזה? בעיקר עבודת צוות מכל הלב, כי כל אחד תרם את חלקו להצלחה. רק לתכנן את הכל זה בערך אלף מאתים שבעים וארבע טלפונים, והמון חיבור שבכל השנה נוצר טיפין טיפין ובארגון של ערב כזה לעשרות משתתפים זה מחייב עבודת צוות, שיתוף פעולה, גמישות והמון רצון טוב. ולו רק בשביל כל הדברים האלו שמחברים ביחד את כולם לכלל משפחה היה שווה לעשות את כל הקניות וההכנות והבישולים והארגונים וגם הניקיונות בסופו של אותו ערב.

היה אוכל טעים במיוחד שהורכב לפי הספציאליטה של כל משתתפת, והיו פגישות חמות של נכדים שלא נפגשים ברגיל, מכל הגילאים ומחמש ערים בישראל, והיו שירים מחממי לב בעשרה קולות של מי ששר מכל הלב, וגם זיופים מכל הלב, והם היו חמודים ויקרים לא פחות. ולילדים בעיקר היה שולחן שוק של ממתקים, שזה אומר שבתוך קערות עמוקות היו כל החטיפים שילדים יכולים לחשוק בהם, החל מהבמבה הבסיסית וכלה בחמצוצים  חופשי (אני לא אחראית על התולעים בבטן…) ושאר ממתקים, והילדים יכלו לאכול כמה שהם רוצים ואיך, והיו כל כך עסוקים שזה איפשר למבוגרים לשבת לדבר בשעה שהילדים הופנטו מהשולחן הצבעוני והמגניב, ולא היה להם על מה לריב כי היה המון, ברמה שהם יכלו לאכול ברוגע כי לא יגמרו להם.. והיו כמובן דמי חנוכה שזה אף פעם לא כסף אלא מתנות, וכמובן סופגניות אחרי הקינוח למי שנשאר לו מקום…

אבל מה שהצחיק אותי במיוחד באותו ערב קסום היו הטרופיות. באותו יום בצהריים נסענו לחפש את הצ'יפס המיוחד, זה צ'יפס קריספי דק מאד וקטן, ככה ששטח הקריספיות גדל, מסוג הדברים המוצלחים והמצליחים שסוגרים פינה לכולם, לקטנים ולגדולים, למרזים ולמשמינים, לעם או בלי גלוטן או סוכר, פשוט צ'יפס טעים, לא צריך להוסיף שמן, לתנור וחסל. בדיוק ליד המקפיא הגדול בחנות היו קופסאות ענק של טרופיות, נזכרתי שהילדים אוהבים, והוספתי לעגלה קופסא סיטונאית, מול העיניים המתפלאות של בעלי שזכר שסחב ביום האתמול ארגזי שתייה ולמה צריך עוד וכו'. אמרתי רק שהילדים אוהבים, וזו סיבה מספקת לשנינו. כך יצא שהקופסא נחה במהרה בבגאז' והלכה אחר כך לנוח על שולחן המטבח. ומהרגע שהילדים נכנסו הם רק רצו רק לדעת מתי טרופית. רגע, יש לכם שתיה על השולחן בכוסות, ויש אוכל וממתקים, מה בוער לכם הטרופית? 'אבל סבתא,  מתי הטרופית?' כשתלכו הביתה כל ילד יקבל צידה לדרך טרופית. וכך היה.

לא הצלחתי להבין עד עכשיו למה הם שמחו כל כך בשקית המתוקה הזו. שתיתם, אתם לא צמאים, יש לכם מתנות ביד. מה הלהיטות? כי כן, אפשר היה לראות בעיניים את התשוקה לטרופית, ועד שלא חולקו כל הטרופיות לא נחה דעתם, יכול להיות שטרופית שווה יותר ממשחק?

בשביל מה עבדת כל כך קשה? תהה אחר כך הסבא שהיה עד להתנפלות על הטרופיות. לא צריך לקנות מתנות ולא לחלק שום דבר, גם לא צריך להכניס עוד צ'יפס לתנור שיהיה… תחלקי לכל ילד שתי טרופיות ותצאי הסבתא הכי שווה בעולם….

האמת? קניתי. אולי לשנה הבאה. טרופיות זה מאסט.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]