ככה הרווחתי יום טיול בירושלים : )

מאד לא אוהבת רופאי שיניים מאד מאד לא אוהבת… כבוגרת חרדת שיניים, וכמי שיש לה ניסיון רב בטיפול בחרדות ומטופלת בעצמה על ידי עצמה בהצלחה גדולה, אני הולכת באומץ רב לטיפולי שיניים סדירים ועושה כל מה שצריך, אבל קשה לומר שאני אוהבת את זה ממש… כך יוצא שאני מגיעה אחת לכמה זמן אל מרפאת השיניים. כבר ב"ה אין לי דפיקות לב ואני לא מזיעה, אני גם ישנה היטב בלילה קודם, ועדיין ממש לא נהנית מהנסיעה הארוכה יחסית מאשדוד לירושלים, שם נמצאת המרפאה של דוקטור רוטקופף, שמאז שהכרתי אותו הספקתי כבר לחדש את כל הפה כמעט… הוא מכיר את ההיסטוריה וההיסטריה שלי, והיה מספיק סבלן כדי שהאמון ברופאי שיניים, כלומר בו, יחזור ואוכל לטפל במה ומתי שצריך, וזו התשובה למי ששאלה את עצמה למה אני צריכה לנסוע מאשדוד לירושלים, למרות שבאשדוד יש מבחר מרפאות ורופאים שלא מביישים את תל אביב וירושלים גם יחד. להחליף רופא שיניים מקצוען ומתחשב לא בא בחשבון למרוח המרחק..

אז התארגנתי ליום ירושלים, כי סיבוב כזה לוקח יותר מחצי יום, ובשארית מה שנשאר מאותו יום אני עייפה וחסרת אנרגיה, גם מהנסיעה וגם מהטיפול, שכיוון שאני לא רוצה להגיע הרבה פעמים ולבזבז את שעותי בללכת ולחזור, אני עושה כמעט את כל מה שאפשר באותו יום מבחינת טיפול בשיניים, כך שלא מדובר בשהיה קצרה על הכיסא… אז באותו יום אין פגישות נוספות ואין שום דבר חוץ מרופא שיניים.

וכך הגענו אל ליבת הענין: הגעתי אל הרופא רק כדי לגלות שאופפפפססס. נפל שם החשמל לפני כמה דקות. אין צילומים, אין תקשורת, אין כלום. מבוכה כללית, ואין אפשרות לטפל. מטופלים על הכיסא? מטופלים בהמתנה? שבו, תרגעו, תשתו קפה. נחכה שהעסק חזור לעבוד. בינתיים מצלצלים לכל טכנאי אפשרי, לכל מי שמבין במה שקרה ומזעיקים לעזרה. מהר מאד אני מבינה שאין צפי לחזרה לעבודה… זה יכול להיות חצי שעה ויכול להיות רק מחר…  אי אפשר אפילו לקבוע תור לזמן אחר, המחשבים כולם שובתים.

אני מחליטה לא לחכות ויוצאת בדרכי חזרה הביתה, רק שפתאום התפנה לי יום שלם, ואני הרי אוהבת את ירושלים, שמחה להסתובב ברחובותיה. אז אני נוסעת ויורדת במרכז הישן של העיר, גם היום הכל תוסס שם, אבל כשהייתי ילדה היה כמעט רק את אותו רחוב, יפו בואכה קינג ג'ורג' היה הכי קרוב לחוצלארץ שהכרנו בתור ילדים, ותמיד מענין לחזור אל המקום בתור מבוגרים ולראות כמה השתנה (המון!). להיזכר בסבארו שהיה מקום כייפי עד לפיגוע הנורא, שאחריו הוא נסגר ובמקומו יש עכשיו בית קפה של מאפה נאמן, ואין מצב שאני עוברת שם ולא נזכרת באותם ימים נוראים… ואז אני נזכרת שאני צריכה חולצה שחורה לחורף, ויש מקום אחד בו אני קונה כבר שנים את החולצות לקיץ ולחורף, ועכשיו תחילת העונה ואני כבר כאן, אני מנצלת את ההזדמנות ופונה לחנות הקבועה שלי ברחוב קינג ג'ורג,  ואיכשהו יוצא שאני יוצאת משם לא רק עם חולצה אלא גם עם חליפת סריג של שני חלקים שמסדרת לי עוד וי לחורף הקרוב.

אני מטיילת לי בשלווה, של מי שהתפנו לה שלוש שעות בלי כוונה, במדרחוב של בן יהודה, ולמרות החורף שהתחיל בדיוק היום, עדיין יושב שם מישהו ומנגן ברחוב, ויש גם מי שנעצר להקשיב. ואפילו שיורד גשם מידי פעם, חנות הגלידות פתוחה לרווחה, מסתבר שמעיל מטריה וגלידה זה דווקא שילוב טוב. מקנחת במאפיה וממלאה לי גם שקית מאפים לדרך, ובסך הכל, למרות הפספוס הלא צפוי  מרגישה די מרוצה. 

רק חבל שטיפול השיניים לא מאחורי ועדיין ממתין לי, אבל הייי! בסך הכל היה יום מקסים וגם יש לי בגד חדש!

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]