בדרך כלל טיול לאיבוד הוא לבד. אני, השמיים והמצלמה.
אבל לפעמים אני אוהבת לטייל עם הילדים.
אולי כדי להעביר שעתיים בצהריים ביחד, אולי כדי לחפש גינות חדשות,
אבל הרבה גם – כדי ללמד אותם לטייל לאיבוד.
לפתח בהם את יצר הסקרנות, את הרצון לגלות עולם חדש,
את החוויה של לצאת ולפגוש מקומות מעניינים,
והכי כיף – זה כמעט תמיד זול. זול מאוד, זול מדי.
פשוט להינות ממה שכבר נמצא לידנו, בלי להוציא הון על חוויות תעשיתיות ומנצנצות.
אז הפעם שוב טיילתי לאיבוד, אבל עם הילדים (בן 4.5 ובת שנה וחצי)
הכל התחיל כשראיתי את הרכבת החדשה שנולדה לירושלים (אפילו כתבתי עליה טור פתיחה ברשימת התפוצה החדשה שלי, מוזמנת להצטרף למטה!)
רכבת L3, אחות קטנה וחמודה לL1 הבכורה ששינתה את ירושלים.
האורך שלה – 13 תחנות, מהטורים ועד מלחה, היא מחברת את קריית הממשלה, האוניברסיטה העברית, מתחם ההייטק "פארק העברית”, אצטדיון טדי והארנה.
ואני רציתי לנסוע בה! לדגום את התחנות, לעלות ולרדת.
לא בשביל להגיע ליעד, רק כדי להינות מהדרך!
עלינו בבנייני האומה. היא קצת עצלנית, הרכבת, ולא תמיד טורחת להגיע עד לרחוב הטורים, כך שלא לקחתי סיכונים.
היא היתה ריקה כמעט לחלוטין. לעלות על רכבת ריקה זה כבר חוויה ראשונה. האפשרות לבחור מקום, ואפילו להחליף כי אני רוצה את הנוף מהצד השני, זה לא משהו שקורה הרבה ברכבות העמוסות לעייפה של L1.
אני מצליחה לצלם את גשר המיתרים מעוד זווית מעניינת, ופונים שמאלה. ישירות לקריית הממשלה, האוניברסיטה העברית, ועוד כמה מקומות בלתי מוכרים.
אני רוצה לרדת, לבקר קצת בשדרה שנראית יפה ומעניינת, אבל הבן שלי לא רוצה עדין לרדת.
אני מכבדת. הפעם זה טיול אמא-ילדים. הוא בוחר. אני זורמת.
מגיעה לתחנת בצלאל בזק. בדיקה מהירה מביאה כי הוא היה איש ציבור מהציונות הדתית, ממנהיגי הפועל המזרחי וחבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי, עלה לארץ ב־1925 והתגורר בירושלים.
עיריית ירושלים קראה על שמו את הרחוב המחבר בין ניות לגבעת מרדכי, וממנו הגיע השם לתחנה.
החכמתי.
תחנת גבעת מרדכי. ברזנט צהוב מבשר כי יש כאן גינה, ואנחנו בוחרים לרדת.
במרחק של דקה מהתחנה ניצבת גינה חמודה, לא גדולה. אב צעיר מנפנף מנגל לכ-20 נערי עשרה שבאו לחגוג עם בנו יומולדת ובלונים (לא בדקתי אם אכן מותר להבעיר אש).
ידעתם פעם שמאוד כיף להתנדנד ולהתגלש במתקנים אם הגינה רחוקה מהבית?
"אמא תראי מה יש כאן!" הבן שלי קורא בהתרגשות. ואני מחייכת. זה בדיוק הסיבה שאני אוהבת לטייל איתו.
"מדרגות נעות באמצע הרחוב!"
הוא צודק. עליה תלולה במיוחד מלווה בגרמי מדרגות נעות. אנחנו לא עולים למעלה (למה באמת?)
את המדרגות תיכננה עיריית ירושלים כבר מהתחלה, כדי להנגיש את הרכבת גם לתושבים שגרים במעלה הגבעה. בהמשך נראה את הדגנועים הללו במקומות נוספים בעיר.
אני קצת מרגישה בחו"ל…
מצד שמאל מחייך אלי גגון וורוד וחמוד. עגלת קפה בהכשר מהדרין ירושלים.
זה כל כך מזמין! אני לא מתיישבת הפעם (אמאאאאאאאאא בא לי לשבת בעגלת קפה!) כי זה לא בתוכנית שלי, וגם כי עגלת קפה טובה זה משהו שצריך לבוא עם זמן, לא עם שני ילדים הכי מתוקים בעולם. רשמתי לעצמי בתוכנית – רק צריכה לוודא את שעות הפתיחה, זה לא תמיד פתוח בבוקר.
חלק מהכיף זה לדעת מה מתאים לעכשיו, ומה יחכה להזדמנות אחרת.
חוזרים לתחנת הרכבת, להמשיך את המסלול שלנו.
סמוך לרציף ניצב מעין סולם אבן גבוה. בסיסו ניצב ארצה, וראשו – כמעט מגיע לשמים.
זהו הפסל "מעלות” של עזרא אוריון, המוכר גם בשם "סולם יעקב”. הוא הוקם לפני כ46 שנה, בכניסה לגבעת מרדכי, ועשוי מבטון בגובה כ־18 מטר. הוא גבוה, מרשים, והפרשנות שלו כסולם יעקב מעניינת ומעוררת מחשבות.
מצטלמים לידו, כי אי אפשר בלי. בדיוק כמו שהייתי עושה אם זה היה בחו"ל, לא?
הרכבת מגיעה לאחר כמה דקות, ואנחנו ממשיכים לנסוע ברכבת החצי-ריקה.
טיפ קטן – הילדים מטפסים על החלון צועקים בחול, מחסלים את חבילת הבמבה שהבאתי, וקצת מחפשים את עצמם.
אך אחד לא אמר שטייל לא אומר להזיע…
עוברים דרך עמק הצבאים. כבר מתאחר לנו, אז לא יורדים הפעם. אבל בהחלט מקום שנטייל בו פעם, בעזרת השם!
ממשיכים עוד מספר תחנות, ויורדים במלחה. גיחה קצרה. אני לא מתכננת שופינג, את זה אני מעדיפה לעשות בלי הילדים… אחרת הם סובלים ואני יותר.
הבטחתי להם מאפה קטן. אז נופפנו לשלום לסופגניות המתוקות שממתינות בסבלנות מעכשיו ועד חנוכה. לא הגזמנו, אנשים?
לא טעמתי, לא מתאים לי להתחיל עם הקלוריות האלה עוד לפני סוכות…
זהו. חוזרים הביתה.
לא היה משהו מיוחד הפעם. לא פגשנו אנשים מרתקים, לא גילינו מקום נדיר.
אבל פשוט היינו. אמא, ילד וילדה.
שמטיילים ביחד,
ולומדים להינות גם מהרגעים הפשוטים, המחייכים. מלראות גינה חדשה, מלנופף לשלום לפארק העברית (עוד מקום שארד בו פעם בעז"ה…)
שנהנים לספר לעצמינו ולמי שמוכן להקשיב "נסענו ברכבת החדשה והיה כיףףףףף!"
בחזור כבר לא ירדנו בתחנות. למרות שהיה אולי איפה.
15 דקות והיינו בבניני האומה. בחזרה.
הביתה. עם עוד הרבה יותר מארבע אמות חדשות בירושלים.
עם עוד 'טיול לאיבוד' חביב.
עם עוד שעתיים של אמא-ילדים.
של עוד בחירה וגילוי, והמון המון סקרנות.
אז לא, זה לא היה באמת טיול מטורף, ולא פגשנו אנשים מרתקים.
אבל מי אמר שחייבים?
ורגע לפני שניפרד, תמונה מערב יום הכיפורים, דקות ספורות לפני כניסת היום הקדוש בשנה.
מרכז העולם. הכבישים ריקים.
ירושלים של זהב שקטה ומרוגשת.
וכך היא נשארה למשך יום אחד שלם. קדוש.
ובקרוב בירושלים הבנויה!
איכא בשוקא – סיורים לנשים במחניודה והסביבה.
אוהבת את האווירה, הניחוחות והסיפורים של ירושלים והשוק?
הצטרפי לתפוצה של איכא בשוקא, וקבלי מדי פעם (מבטיחה לא לחפור!)
גלויה ירושלמית קצרה עם תמונות מיוחדות, פינות נסתרות בעיר, המלצות קולינריות
ועדכונים ראשונים על הסיורים שלנו, בלחיצה כאן >>>
לפרטים, שרה: 058-3666789 / [email protected]
מוזמנים להציץ באתר: בלחיצה כאן >>>
