השכל שלי עובד, מהר אפילו, תוך שברירי שניה מתחברים דברים, עולים רעיונות, נבנים תרשימים.
אבל המוח לא עומד בקצב, וזה נחווה כמו ברק, שוב בלבול למערכת, יציאה מאיזון, שוב פער, בין קליטה לעיכול, בין ידיעה לחוויה והגוף מגיב לזה, למרות הסיטואציה השונה.
הגוף צריך להאט אותי, איך הוא עושה את זה? ומי זה אותי בכלל? איך הגוף מדבר עם הנפש? עם השכל? האמת, בשלב זה בלבלתי את עצמי, מי? מדבר? עם? מי?
כשיש לי ברק במוח, עצירה. מה קורה?
המוח שלי, ושל כולם בעצם בנוי מכמה חלקים, בחלוקה גסה – יש את החלק הקוגנטיבי/חושב – שהוא קליפת המוח – המוח הגדול. יש את המוח הקטן שנקרא גם המוח הלימבי, ויש את גזע המוח שבו נמצא המוח הזוחלי. כנראה שברק במוח יכול להיות בכל מיני חלקים.
אני מנסה לנתח מה קורה אצלי כשאני חושבת מהר מידי.
אז שוב, חושבת מהר, ברק במוח, חשה תחושות גוף שונות (כאב באחורי הראש -המוח הזוחלי… – רעד, קשיי שליפה וניסוח, זעה קרה, ניעורי ראש, רטט בקצות האצבעות), מה זה?
מישהו כאן מנסה להגיד משהו, מי זה? נראה לי הגוף רוצה להגיד משהו למוח, אבל הגוף לא יכול לדבר בלי המוח, כי הפה פועל רק עם פקודה מהמוח אבל הברק כיבה לי את המוח!!
מה עושים? יש 2 אפשרויות – לפעמים אני פשוט קופאת. מישהו אמר דיסוציאציה? המוח (הקידמי והלימבי) נכבו, נשאר רק הזוחלי. המוח הזוחלי לא יודע לדבר, לא יודע לתקשר, אז אין.
אפשרות נוספת: גם באפשרות השנייה המוח הזוחלי בלבד פועל, אבל הוא "מדבר" בשפה שהוא כן מכיר – הוא אחראי על ההכרה, הדופק, הנשימה, וכל המערכת ההישרדותית. אז הוא יכול להביע באמצעותם – רעד לדוגמא, שמשתלט עלי, מפעיל לי לאט לאט את המוח, ומאפשר לי לנער את הראש, ואז כשאני מנערת חזק-חזק, לאט לאט גם חלקים אחרים מתעוררים לי. יש זרימת דם, יש תנועה. לפעמים צריך לקחת הפסקה, לפעמים לעבור להתעסק בנושא אחר, זה תלוי, אחרי הכל הסיטואציות שזה קורה בהן הן מאוד מאוד מגוונות.
יש אנשים שמשתפים מהלב. הלב שלי לא עובד בכל הערוצים המקובלים. אני משתפת מהמוח.
וואו אפרת!!!
בולעת את הטורים שלך אחד אחרי השני,
את פשוט מדהימה! אישה השראה!
(אני יודעת שיש מאחורי מאחורי הקלעים, ועדיין. באמת!)
ראיתי באחד הטורים האחרונים, שהגבת למישהי ש"אין פוסט טראומה בלי טראומה", גיחכתי לעצמי כי זאת בדיוק ההגדרה שלי לעצמי: פוסט טראומטית בלי טראומה….
סובלת מכל ההשלכות, וחור גדול בזכרון….
אני מנותקת מהעולם, מהחברה, מעצמי. לא מתה, לא חיה.
עד עכשיו היתה לי תקווה שאחלים מתישהו, אבל כתבת כאן שאין כזה דבר להחלים מPTSD?!
לא רוצה לחיות עם זה, רוצה לחיות!!!
אז מה?
בבקשה בבקשה תגיבי לי! ותודה ענקית על הטורים שלך!
את בעצם אומרת שהיתה טראומה בסבירות גבוהה, אולי ברמת ה DSM יש בעיה עם זה אבל לסבל ולתסמינים זה לא משנה, ז"א גם אם לא יהיה רשום לך בתיק הרפואי PTSD כדאי שהטיפול יהיה אצל מישהי עם התמחות בטראומה.
לגבי הרצון להחלמה, הנקודה היא ללמוד לחיות טוב עם זה- לא שצריך לסבול ודי, מדובר על הפחתה משמעותית של התסמינים וכו'…
לגבי הרוצה לחיות, אפשר בטח שאפשר. טיפול טוב יכול לעזור מאוד.
לא ברור ממה שכתבת אם את מטופלת ואיך, אבל בכל מקרה אל תשלימי עם החידלון.
יש לנו ציווי לבחור בחיים, אני לא יודעת אם אפשר להתיחס לציווי הזה גם בהקשר של מוות נפשי, אבל גם אם לא ברור לי שזה רצון ה'- שלא נתיאש, שנלחם על עצם החיים.
בטח שאפשר להחלים, לפעמים זה מסע ותהליך לא פשוט
אבל אפשר לחיות חיים מלאים
יחד עם פוסט טראומה, ובהרבה מקרים יש החלמה של ממש.
חלילה אל תתייאשי וממליצה מאד לטפל בזה, טיפול נכון יכול
לעזור מאד,
אנשים רבים יצאו מפוסט טראומה או למדו לחיות חיים יפים
ומשמעותיים מאד גם אם יש השלכות, אל תוותרי-בטוחה
שמגיע לך לחיות חיים טובים ואת יכולה להגיע אליהם, בעז"ה.
היי אהובה,
אני כל כך מבינה אותך. הייתי בדיוק במקום הזה – מרגישה מנותקת מהעולם, מהאנשים, מעצמי. לא מתה, אבל גם לא באמת חיה. וגם אני שמעתי פעם ש"אי אפשר להחלים מ-PTSD" וזה ריסק אותי. אמרתי לעצמי: אם אי אפשר להחלים – אז למה ללכת בכלל לטיפול? למה לסבול?
אבל יש תקווה. אולי לא מדובר ב"החלמה מלאה" כמו שאנחנו מדמיינות, אבל יש החלמה חלקית שהיא משמעותית מאוד.
אני בעצמי הייתי בשפל – לא תפקדתי, לא עבדתי. למזלי, המשפחה שלי לא נתנה לי לוותר. הם אמרו לי שוב ושוב: תנסי, מה יש לך להפסיד? אז ניסיתי.
בהתחלה הקשבתי לרופאת המשפחה והלכתי לפסיכיאטר. לא חשבתי בכלל על טיפול רגשי. קיבלתי אבחנה של דיכאון והטיפול התרופתי לא עזר. ואז החלפתי לפסיכיאטרית מדהימה. היא זיהתה שיש לי PTSD, שינתה לי את הטיפול, ושלחה אותי לטיפול רגשי.
התחלתי עם טיפול פסיכודינמי – ולא הרגשתי התקדמות. אז עברתי ל-CBT והתחלתי לראות שיפור משמעותי. בהמשך הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם הקצב והעומס הרגשי, ועברתי שוב לטיפול דינמי – אבל עם מטפלת שמתמחה ב-PTSD. הגעתי אליה דרך "מטיב" – מרכז ייחודי בארץ (ואפילו בעולם) לטיפול ב-PTSD. היא גם מוסמכת ב-EMDR וב-CBT, אבל עושה איתי רק את מה שנכון לי.
היום אני מתפקדת. עובדת. מתנהלת בבית. יש לי רגעים של חרדה, אבל אני יודעת לנהל אותם. יש גם דיסוציאציה לפעמים – וזה לא קל, אבל אני כבר לא נבהלת מזה. לפעמים אני לוקחת לעצמי הפסקה במהלך היום כדי לנשום ולהירגע, וזה בסדר.
יש גם ימים שאני מרגישה כאילו אני בעולם מקביל, כאילו אני לא באמת כאן – אבל למדתי לקבל את זה כחלק מהחיים שלי, ולא להילחם בזה כל הזמן. וזה הופך את הכל לפחות כואב ופחות משתלט.
הדרך שעברתי לא הייתה קלה, ממש לא – אבל היא שווה את זה.
והכי חשוב – אני לא שם יותר. ויש עתיד. גם לך.
תודה אפרת, שירה ואורטל!
האמת שהכל נשמע לי סיסמאות, מנסה לשכנע את עצמי שאתן בכל זאת משהו אחר, אתן מדברות "מהשטח"….
ואולי זה לא המקום, אבל יש לכן מושג על סוג של קבוצת תמיכה וירטואלית אולי או משהו כזה?
אני פשוט קצת בשוק מלקרוא כאן תגובות כאלו,
באמת תודה רבה על המקום הזה, לצערי לא פגשתי מקומות נוספים שמעלים את הנושא בצורה כזאת ברשת החרדית.
יש את פורום מעגלים, אני שם, מוזמנת..
זה מיועד לנשים בלבד?
בחורה….
יש גם רווקות, הקריטריון הוא להיות מתמודדת…
הי,
קופצת על הגל…
נרשמתי למעגלים כבר לפני חודש ועדיין ממתינה לאישור…
יש לך אולי מושג למה זה יכול לקרות או מה אני אמורה לעשות כדי להכנס?
תלוי לאיזה קבוצה נרשמת. זה תלוי במנהלת הקבוצה הספציפית
אפרת
קראתי את כל הטורים אחד אחד
אני חברה של מתמודדת
כרגע אנחנו לא בקשר ככה יותר טוב לשתינו…
התחברתי כ"כ להרבה ממה שכתבת
פתאום הבנתי כל מיני התנהגויות שלה
הרגשתי את הלב שלי כואב בשבילך ובשבילה
האמת נתת לי כוח ותקווה שהיא תצליח לחיות עם ההתמודדות שלה
נכון. יהיו אשפוזים
אבל היא תוכל להיות מאוזנת ומהממת כמו שהיא
המון הצלחות!
קבוצות תמיכה לגברים מישהי מכירה ?
בקשר לענין אחר-
האם הגיוני שפוסט טראומה מורכבת תאובחן בטעות כאישיות גבולית
או כהפרעת חרדה גם אם היתה טראומה ברורה מאד(פגיעה) שמהנקודה שקרתה רק אז הופיעו כל התסמינים שלא היו קודם בכלל?
ואם כן, עדיף ללכת לאיש מקצוע אחר שמבין יותר בתחום טראומה מורכבת?
הגיוני, יש מאפיינים של פוסט טראומה מורכבת שממש דומים להפרעת אישיות גבולית.
אני חושבת שאם יש סיבה טובה לחלוק על האבחנה תמיד טוב לשמוע עוד חוות דעת.
והאמת שתמיד טוב לשמוע עוד חוות דעת כשמרגישים צורך. (רק בלי אובססיות, כן:))
הי, בפירוש כן!
יש חפיפה מסוימת, חלקית, בין ההפרעות האלו,
ולכן יכול לקרות שפוסט טראומתי יאובחן בטעות בהפרעת חרדה או אישיות גבולית…
ממליצה מאוד לפנות לאיש מקצוע שמבין בתחום הספציפי של טראומות!
אני ממש אשמח לקבל המלצה לאיש/אשת מקצוע שמבין בתחום
אשת המקצוע שהלכתי אליה טוענת שזה אותו דבר-
פוסט טראומה מורכבת ואישיות גבולית, ואי אפשר לטעון בוודאות
שזה זה או זה, וזה בדרך כלל משולב, גם אם יש טראומה מובהקת וברורה מאד שרק ממנה החלו תסמיני פוסט טראומה מובהקים שלא היו כלל קודם לכן, כמו אצלי.
אומנם זו רק "כותרת" אבל זה מרגיש לי משמעותי בטירוף.
מנגד אצל איש מקצוע לא מוצלח באופן כללי שהייתי לפני כן דרך הקופה,
הוא טען בתוקף שיש לי פוסט טראומה ולא מורכבת בכלל.
גם לזה אני לא מאמינה, ורוצה לקבל אבחנה ברורה שמתיישבת
לי על הלב ותואמת לחוויה האישית, לגורמים ולתסמינים.
באופן כללי אני מאוכזבת מאד מאנשי המקצוע, קשה למצוא
אנשים שהם גם מקצועיים מאד וממוקדים וגם אמפתים וקשובים, אני עוד לא מצאתי פסיכיאטר/ית כזה, כאמור אם יש המלצה אשמח לשמוע, יכול להועיל לי במאד. תודה רבה
חחח כן עם אני אובחנתי במלא דברים דיכאון, הפרעת חרדה ולבסוף PTSD אני ממליצה מאוד על דוקטור רבקה דריי היא בירושלים ועונה לטלפונים רק בשעות 7- 9 בבוקר, הייתי אצל 3 פסיכיאטרים לפניה היא הכי טובה!
זה הטלפון שלה- 0527652683
תודה רבה, רבקה דריי היא אנושית ואמפתית, מכבדת?
והאם היא מומחית בטראומה וטראומה מורכבת?
כ"כ עצוב להפגש ב"בעלי מקצוע" כאלו…
תראי, אני לא עוסקת בתחום, כן? אבל רכשתי המון ידע.
מזדהה לגמרי עם הצורך בהגדרה…
ממה שרשמת, נראה שהקושי הוא ממש לא הפרעת אישיות גבולית- זה דפוס אישיות מסוים, שנראה מגיל ההתבגרות. לא משהו שאמור לפרוץ פתאום בעקבות טראומה. נכון שלפעמים יכול להשתלב עם פוסט טראומה, אבל מהקצת שרשמת נראה שלא זה הכיוון.
לגבי פוסט טראומה מורכבת- נשמע שבעינייך זאת פוסט טראומה עמוקה, אבל לא.
זאת פוסט טראומה בעקבות טראומה מתמשכת, כמו אלימות חוזרת או שבי.
בגדול, טראומה בודדת לא אמורה ליצור פוסט טראומה מורכבת.
לצערי, אין לי המלצה על פסיכיאטר/ית מסוימת, מצטערת שאכזבתי…
המון הצלחה ובריאות!
אני מודה לך מאד על התגובה, זה מאד מתחבר לי לידע שגם אני רכשתי בעל כורחי…
גם טראומה שהיא לא ארוע חד פעמי אלא כן ארוע מתמשך יותר או חוויית שבי בגיל מבוגר, לא יוצרת הפרעת אישיות גבולית אלא פוסט טראומה מורכבת, אישיות גבולית כמו שכתבת זה משהו בסיסי שלא בהכרח קשור לטראומה אלא בנפרד אליה: נטיה ביולוגית בנוסף לסביבה לא מתקפת, ודאי לא הכוונה לאישיות שהיתה שלמה ובריאה עד גיל בוגר ללא שום תסמינים עד לטראומה, וסובלת מתסמיני פוסט טראומה מובהקים רק מאז התרחשות טראומתית מתמשכת חמורה(ככה אצלי)-להפוך את זה ל"כנראה זה משולב עם אישיות גבולית כי טראומה מורכבת בדרך כלל זה משולב עם זה, זה אותם תסמינים וקשה מאד להפריד" ולהתעלם מהדעה המקצועית של המטפלת שלי שטוענת שאין קשר והמקרה שלי הוא קלאס PTSD מורכב, זה עוול ובעיניי אפילו טראומתי מכיוון שזה גורם שוב לפקפוק בתפיסת המציאות ולערעור, בדיוק כמו לקחת חטוף שחוזר מעזה ולהדביק לו מעבר לטראומה גם אישיות גבולית.כנראה שזה המקום שלי לקום ולעזוב ולא להמשיך טיפול שהורס במקום לבנות, במקום להבין שהיתה פגיעה-פציעה והתגובה נורמלית למה שקרה, לקחת את כל האישיות ולהפוך אותה לבעיה בבסיס שלה, ולתת תחושה של-אני כל יודעת, אני המבינה, ואת הבעיה-זה נורא.
ואכן עצוב וקצת לא יאומן שיש אנשי מקצוע כאלה בתחום,
איך למען ה' הם מגיעים לתחום שדורש הכי הרבה רגישות, ענווה,זהירות וכבוד אמיתי לאדם שממול? לא ברור.
נשמע מאד נכון, מה שאת כותבת כאן, הדוגמה שהבאת, על חטוף שחוזר מעזה, ממחישה זאת היטב.
ובאמת עצוב שיש גם את ההתמודדות הזו כתוספת.
תשמרי על עצמך, על מה שאת יודעת שאת. ממש לא מובן מאליו שאת יודעת להגיד סטופ לאיש מקצוע שמתנהג לא נכון.
מאחלת לך את כל הטוב.
יש משהי שיודעת את האימייל של ד"ר רבקה דריי?
אני מנהלת מכון אדם בירושלים והייתי רוצה לתאם איתה פגישת שיתוף פעולה דרך המייל.
לא ידוע לי שיש לה מייל.