מקווה להגיע לאיזון, לא להחלמה

כשמישהו חולה אנחנו מאחלים רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף.

אני מאמינה באמונה שלמה שה' יכול הכל, ובכל זאת אני יודעת, שעל פי דרך הטבע – בריאות הנפש מלאה, החלמה, כנראה לא תהיה לי.

למה אני כן מקווה? על מה אני חולמת? על איזון, על גרף עולה ויורד, אמנם, אבל שהכיוון הכללי שלו חיובי. על קוקטייל חדש של תרופות, שיצליח להעמיד את המצב עם מקסימום תפקוד ומינימום תופעות לוואי.

אני מקווה, מתפללת ומייחלת שלא יהיו לי עוד משברים וקריסות. אני מקווה להגיע לאיזון, לא להחלמה.

אני חושבת, שכל אחד היה שמח להיות מאוזן. בלי קשר להפרעה, אדם, רגיל, שלם ובריא. מאוזן היא מילה חיובית, צריך איזון בית-עבודה, צריך איזון במידות: בכל מידה לבחור את הדרך הממוצעת (חוץ מגאווה…) אבל בבריאות הנפש איזון היא לא מילה נרדפת להחלמה. זה מעניין, אולי זה בעצם כן? אולי בריא הוא המאוזן ומחלה היא יציאה מאיזון? אולי ההחלמה כן בהישג ידי?

אני חושבת שזו שאלה שבסגנון זה או אחר כל מתמודד מתמודד גם מולה.

אני גם חושבת שיש לי תשובה, חושבת לפחות, ומאמינה שיש לזה הרבה יותר מתשובה אחת, וזה גם עניין של פרשנות והסתכלות בדרך כלל.

בכל אופן, בעיני התשובה היא ההבדל בין החלמה קלינית להחלמה אישית.

כשהמשוואה היא:  איזון = החלמה אישית

בריאות מלאה = החלמה קלינית, העלמת התסמינים.

איזון הוא סוג של בריאות, סוג של החלמה, אבל נתון גם, בסופו של דבר לפרשנות.

אבל החלמה קלינית, העלמת התסמינים לחלוטין היא "קצת" פחות בהישג יד.

איזון הוא להיות יותר קרוב לעולם הבריא, המתפקד. אולי אפילו להיות ממש קרוב? אולי ממש צמוד? אולי.

אני בינתיים עסוקה בלאזן כמויות כביסה אחרי תשעה באב, ובאופק מתנדנדים המאזניים של אלול. כבר סיכמנו שאיזון ודיוק במינונים הוא חשוב. לתרופות, לזמנים, לסלי הכביסה, ולילדים. אז כן, גם מאוד לנו, המתמודדים.