האנשים שיצאו מעצמם – 

כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם מחשבות על זה.

מחשבות על יד שרה. יודעת שכתבתי על זה, אבל זה עדיין מלווה אותי.

מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהחליט שהוא צריך לדאוג לזולת.

כלומר, כולנו גדלנו על "עולם חסד יבנה" ועל "ואהבת לרעך כמוך", וכולנו, ב"ה, משתדלים לעשות טוב.

אבל אחרי הכל – עדיין הציר שמניע את החיים שלנו הוא הציר של עצמנו.

עבודה, ילדים, פרנסה, בישול, ניקיון, הגשמה אישית, קידום תעסוקתי, חוגים לילדים – הכל נע סביב עצמנו – עצמנו ממש, או עצמנו המורחב – כולל הילדים שלנו – שאין ספק שזה עיקר הנתינה שמוטלת עלינו, ובכל זאת היא מתחברת בקלות למקום האגואיסטי שלנו (עד שפתאום הילד רוצה משהו אחר ממה שתכננו…)

וכן, גם הציר הרוחני. ברור שאנחנו מתפללות, תומכות תורה, מגדלות משפחה – כל זה קודש קודשים, אין ספק – 

אבל עדיין הציר נע סביב עצמנו. גם מי שרוצה להשפיע – עושה את זה בדרך כלל מתוך רצון שלו להשפיע, ופחות מתוך דאגה לעם ישראל, ואלו הכללות, כמובן. 

אבל מתברר שיש אנשים שהציר של החיים שלהם הרבה יותר רחב מאשר הרצונות והצרכים שלהם.

איכשהו, במקום להיות מוטרדים רק מעצמם, האני שלהם התרחב כל כך, שהמון אנשים נכנסו ל"עצמם" הזה. אכפת להם ממש שקורה מחוץ לעצמם, זה גם שייך אליהם.

כמובן אנשים שהקימו ארגוני ענק כמו יד שרה, אבל גם בלי להקים כלום. "סתם" אנשים שעסוקים במחשבה על טובת השני, שהראש שלהם מוטרד מהצרכים של הזולת, שהמחשבה שלהם נעה סביב ציר רחב יותר מאשר צרכי עצמם.

מה יכול לצאת מזה? הצעת שידוך למישהו, מייל למישהו אחר, מבט חיובי על הזולת, הזמנה לסעודת שבת או סתם חיוך נעים. 

עולם חסד יבנה.

בשורות טובות,

שבי

הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן