"אין דרך להביא את העולם המורכב הזה בקצרה בלי לדלג על הניואנסים שהם בליבו", שרי וולך מגיבה >>>

התגובה של תמר על "מצד המרחק זה בדיחה כמעט לקרוא לזה פריפריה": הדירה של שרי בחריש

יש לי קרובי משפחה בחריש, עיר מקסימה מכל הבחינות!!!! תענוג, איכות חיים וקהילה שאין בשום מקום!!!!

התגובה של מסכימה עם בתיה על פרק 10: געגועים

אני דווקא מסכימה מאד עם בתיה.
לפעמים אני מסתכלת על מה נשים מסביבי עוברות – ואני נעמדת דום, ממש.
ברור לי שהחיים שלי תותים לעומתם.
לא שאין לי קשיים, לא שאין לי רגעי מצוקה, יש, והיו קשים מאד,
אבל נשים שמתמודדות כמו בתיה ורחלי?
מבחינתי זה ממש "של נעליך מעל רגליך"!
ברור לי שמה שאני מתמודדת איתו לא קרוב למה שהן מתמודדות.
בתיה, מצדיעה לך ממש!!!!

התגובה של אסתי על פרק 11: "למה כיתת תקשורת???"

לאאאאאאא עומדת הדמעות כבר לא שואלות רשות…

התגובה של רות על תינוק בן 13 חודש – מטרנה או חלב?

אני רואה שנהיה כאן דיון מענין
תרשו לו לומר את השקל שלי.
בעני – הרגלי אכילה טובים זה אבן דרך ראשונה ומשמעותית לחיים.
אני מסתכלת על השלבים האלו כאל משהו חינוכי ממש, הרבה יותר מאשר ענין בריאותי או נוחות של הדקה הקרובה. זה בריאות הנפש!
ילד שלומד ונחשף למגוון רחב של מזונות זה ילד שלומד להיחשף לדברים חדשים באופן כללי, לומד שלנסות וללמוד משהו חדש זה כיף וחוויה ולא מרתיע. זה בסיס לכל דבר שהוא ירצה ללמוד בחיים שלו. ילד כזה נהיה פתוח לשינויים ולא נשאר מקובע באזור הנוחות שלו.
ילד שלומד לאכול לבד, בין אם בהתחלה הלבד מתבטא בלעיסה באמצעות שיניו ובין אם בהמשך ממש להחזיק בכפית – לומד שהוא מסוגל ויכול לתת לעצמו את צרכיו, שהוא לא תלוי באחרים כדי לשרוד. זה אבן דרך בעצמאות רגשית.
ילד שלומד לבקש את האוכל שלו, לזהות מה הוא אוהב ומה כיף לו לבקש שוב – זה ילד שיודע לזהות את הצרכים שלו ולקרוא להם בשם, יודע לזהות רעב ולמצוא לו פיתרון – אוכל.
ילד שלומד להבדיל בין רעב לבין צורך בפינוק הוא בכלל ברמה גבוהה, זוהי למידה סופר משמעותית שלא מעט מבוגרים עוד לא למדו אותה, הזיהוי של צורך רגשי והשיום שלו. זה הבסיס לאכילה מאוזנת ולא רגשית ובלתי – מרוסנת.

למעשה כל דבר זה כך בגיל הזה, אנחנו מחנכות ילדים וצריכות להבין את זה, חינוך הוא לא משהו מילולי והוא לא מתחיל בגיל מסוים. להוציא ילד מהחדר שינה זה ללמד אותו להיות עם עצמו בלי להילחץ ולסמוך על ההורים שיבואו כשיצטרך. לגמול ילד מטיטול זה גם כן ללמד אותו לזהות את האיתותים הפיזים שלו ולסמוך על התחושות שלו וכן הלאה.
ברגע שנבין את זה נוכל גם להבין עד כמה חשוב להיות החלטיות על מה שבחרנו לעשות. לא משנה מה אנחנו מלמדים אותו – אנחנו עכשיו מחנכים, וזהו חשוב לילד מאוד!

התגובה של שרי על ילדה שבועטת, ילד שצורח – מה עושים ברגע האמת?

וואו! איזה מאמר מדהים! ישר מהשטח לשטח!
אני גננת ומשתדלת כשאני רואה ילדה לקראת התפרצות( או תוך כדי…) לקרוא לה לשבת לידי למשך חמש דקות. בכך אני עוצרת את הבלגן… ורק אחר כך מדברת איתה על מה שקרה,
קניתי את הרעיון הענק של שעון חול, מטורף! גם נותן לזמן מימד מוחשי ולא סתם חמש דקות, וגם מרגיע כל כך, שאני מקווה שכעבור חמש דקות היא כבר תהיה מווסתת בחזרה, אין מילים!

התגובה של טובה על ילדה שבועטת, ילד שצורח – מה עושים ברגע האמת?

רבקה,
תודה שהעלית את השאלות והתשובות כפוסט בפני עצמו.
אני מאלו ששאלו בפוסט הקודם, אבל פספסתי שהגבת וענית שם.
סוף סוף גישה שיורדת אל השטח ומציעה דרך פעולה אמיתית ומחוברת לנתוני החיים!
תודה גדולה! ממש ממש עשית לי סדר ונתת לי ביטחון בהתנהלות היומיומית!

התגובה של האם יש פיתרון לתולעים??

מנסיון מר עם הבת שלי רק טחינת דלעת (חנות טבע)מערבבת עם מעדן שוקו בערך כפית למשך יומיים שלושה ואז שקט למשך חצי שנה בערך בדוק ומנוסה!!!!!!

התגובה של שולמית על פרק 91: לשמור את התמונות

ילד חייב להיאחז בזכרונות. אי אפשר לדלג על זה. חייב שיהיה רצף ועיבוד של אירועים, ובטח אובייקטים שמייצגים את אמא שאיננה- "אובייקט מעבר" להקלה וריכוך של טראומת הפרידה.
בטח ובטח חובה לסגור מעגל עם הגן! זה דברים בסיסיים ופשוטים אם נעצום עיניים מהצורך היסודי הזה- ברציפות, עיבוד, וסגירת המעגל, הצורך לא יעלם ומה שיישאר מעבר לאובדן כל חייה הקודמים של שיר (שזה לא בידי אדם) זה גם תחושת תלישות, אין במה להיאחז (וזה כבר כן בידי אדם). כאשת מקצוע בתחום הטיפול חייבת לציין שחזקי פועל בצורה מדוייקת, ומעניק פיסת קרקע יציבה עבור שיר בתוך האובדן וחוסר הוודאות הבלתי נמנעת בה היא נמצאת עכשיו.

התגובה של שרי וולך על פרק 91: לשמור את התמונות

שלום רב לכולן 🙂

תודה לכן על המשוב החי והפעיל. אני קוראת, כמובן, כל תגובה בשימת לב.
כמה מילים על שאלות שנשאלו כאן בענין הנושא העיקרי של הסיפור, האורך שלו, ועל ההערות שחוזרות על עצמן בשאלה אם כן או לא מריחה:

אז קודם כל, בנוגע לשאלות על הנושא העיקרי / האמירה של הסיפור –
הסיפור הוא הסיפור של דיני. דיני נמצאת בצומת קשה שבה עולות שאלות סבוכות על כל מה שחוותה בבית כילדה. על מה שטובה עשתה, על התגובה של ההורים לאורך השנים, על הסיבות שהביאו את אחותה להתדרדרות לרחוב, על הנתק הממושך מהמשפחה, וכמובן גם על ההווה: המציאות שבמרכזה נמצאת שיר בת השש שאיבדה אמא ובית, ושעדיין לא ברור מי ייקח על עצמו לדאוג לה.
העולם של דיני מיטלטל, בהכרח שנוצר בו גם בלבול גדול. משהו מהבלבול של דיני מחלחל לחוויית הקריאה, ויוצר תהייה לאן בעצם כל זה מוביל.
התשובה היא שהסיפור הוא קודם כל על הדבר הזה עצמו: על המסע של דיני בתוך סאגה משפחתית מורכבת, על ההתמודדות עם העבר הקשה שצף ומשליך על ההווה, וכמובן גם על הקונפליקטים הקשים והמידיים בחיים של דיני עכשיו – הצורך לדאוג להורים הנמצאים במצוקה איומה, האחריות המסוימת שיש לה כלפי שיר, וכמובן האתגרים שלה מול כל מה שרוחש וקורה בבית האישי שלה, במשפחה שהיא הקימה. במערכת הזוגית ובמקום שלה כאמא.
חוץ מדיני, יש מספר דמויות שעוברות מסע משלהן: יחיאל, ההורים של דיני, חזקי וציפי ועוד כמה מהאחים, וכמובן – שיר עצמה.

כתוצאה מכל זה עולה התשובה לגבי האורך –
הסיפור ארוך, אכן…
אין דרך להביא את העולם המורכב הזה בקצרה בלי לדלג על הניואנסים שהם בליבו.
לא בסתירה, אני מבינה את מי שמצפה לקצב מהיר יותר.
מבחינתי אני לא מתעכבת על מה שאינו הכרחי לסיפור. אבל כמו שהסבירו כמה מהמגיבות בטוב טעם – זה גם ענין של ז'אנר. יש סגנונות כתיבה מהירים יותר, ויש שיותר מתעכבים על דקויות. כך שבסופו של דבר השאלה מה נחשב למריחה ומה להתקדמות – היא גם ענין של טעם אישי.
לפעמים יש גם פרטים שנראים אולי לחלק מהקוראות כהתעכבות מיותרת, אבל הם נחוצים להמשך העלילה. וקורה גם שאני מדלגת על דברים כדי לתת את הקצב המהיר יותר. כמו למשל – זכרונות ילדות של יחיאל על מצוקה כלכלית שבה גדל. זה דבר שיש לו משמעות בסיפור, אבל לאור התגובות בזמן שבהם החלקים הללו היו אמורים להופיע, הבנתי שהתחושה בקריאה תהיה של כביכול מריחה בנושא שהוא פחות רלוונטי, ולכן בחרתי לדלג עליהם.

ושוב לגבי השאלה על האורך הצפוי לסיפור:
הסיפור עדיין באמצעו, כפי שאפשר להבין מההתרחשות הסיפורית הנמצאת בשיאה. לספר הוא יצא כנראה בשני חלקים, אם ירצה השם ובעזרת השם.
כתיבה בשני חלקים פחות מצויה בסיפורים מהז'אנר הזה, אבל היות שנפרשת בסיפור סאגה משפחתית מורכבת, מרובת פנים, זו הצורה שמתאימה כאן.

תודה לשבי, שלולא שהייתה נותנת את הבמה ואת מלוא המרחב לסיפור, תרתי משמע, הסיפור היה נשאר כעוד טיוטה בקובץ שכוח במחשב. אני כותבת את זה כמובן ברצינות גמורה… סיפור מהסוג הזה דורש עבודה ממושכת ויסודית של תחקיר הדמויות והתהליך שהן עוברות. זה לא פרויקט שנכנסים אליו אם אין מי שייתן את המקום, את הפרסום הקבוע, ובעיקר את החופש ליצור.
בשום במה אין מרחב לסופר וליצירה כמו שכאן. מבחינתי זו ממש מתנה שזכיתי בה. בסיעתא דשמיא. ושוב תודה גדולה לשבי.

תודה לכן, לכל מי שמגיבה, לכל מי שכותבת ותורמת את דעתה על הסיפור, ועל הדילמות העולות ממנו.
ובמיוחד למי שמשתפת ומספרת למה היא מתחברת בסיפור, ועל ענין אישי שהיא מוצאת בדמויות ובתהליך. קל יותר לכתוב כשיש משוב כזה 🙂