בשבוע שעבר דיברנו על כך שרגשות הם רכיב חיוני לחיים, וכי ציפייה לנטו-חיוכים מנותקת מחיים משמעותיים ואיכותיים.
בואו נקדיש כמה מילים לאותה תרומה משמעותית:
רגשות הם סמן פנימי שנועד לעדכן אותנו מה קורה איתנו. האם כדאי לשנות? לשפר? להתעקש או לוותר? הרגשות הם מקור מידע נוסף שצריך לקחת בחשבון. הם לא המסקנה, הם עוד גוף ידע שמסייע בהכוונה.
כעס – מעדכן אותנו שנעשה לנו עוול, ודוחף אותנו באמצעות אנרגיה רבה, לפעול לשיפור המציאות.
קנאה – מספרת לנו שאנחנו מצפים לשוויון וצדק, ושיש משהו מסוים שחסרונו כואב לנו.
עצב – מספר לנו שאיבדנו משהו חשוב (גם כישלון להשיג הוא אובדן)
ופחד – מעדכן שאנחנו מרגישים לא בטוחים חשופים לסכנה.
אכזבה- מספרת לנו למה ציפינו וכמה
והתרגשות- ממלאה אותנו באנרגיה לקראת משהו רצוי ומיוחל.
כל רגש מגיע עם תנועה נפשית שונה – הנעה לפעולה או התכנסות ונסיגה. ויש גם תחושות גוף ששוות תשומת לב – כתפיים נוקשות ודואבות, בטן קפוצה, רעד בידיים או תחושה כללית של רפיון וחולשה.
כשאנחנו מתייחסים לרגשות שלנו כאל מקור מידע, אנחנו יכולים להיות סבלניים וחקרניים הרבה יותר – 'מעניין למה זה כל כך הקפיץ אותי? איפה זה נגע בי?' 'לא ידעתי כמה אני מחכה לזה, פתאום אני כל כך מאוכזבת… ממה בעצם?'
החקירה אינה מטרה בפני עצמה ואין צורך לעזוב את העבודה ולהתמקד בהשתבללות-עד. הבירור הוא הרחבת יכולת הבחירה בנקיטת הפעולה.
התבוננות מאפשרת שאינה מנסה לקצץ בכנפיהם של רגשות, מצמיחה תובנות יעילות ובחירות מיטיבות. במקום השקעת אנרגיה בהשתקת רגשות- מאזינים לדבריהם ובוחרים- 'ומה אני רוצה לעשות?'
דימוי האוטובוס הוא אחד החביבים עלי להמחשה זו-
אם את נהגת אוטובוס, ההגה בידיים שלך ואת בוחרת לאן לנהוג. את לא בוחרת מי ייסע איתך, כל אחד רשאי לעלות. את אפילו לא מנקבת, הנוסעים שלך לגמרי עצמאיים. הם לא מבקשים רשות ולא מעדכנים. פשוט עולים ויורדים, עולים ויורדים. לכל נוסע יש אינטרס וסגנון אישיות, וטבעי שהם יציעו הצעות בהתאם. אבל- זה עניין שלהם.
את כמובן יכולה לבחור לקבל את עצתם, בפרט אם הם מעדכנים על פקקים, חסימות ותאונות. אבל את עדיין יכולה לנהוג לתוך פקק נוראי בעיניים פקוחות. כל עוד את זוכרת שאת הנהגת – את בוחרת. המצב משתבש רק אם את מתבלבלת, נואשת ונוטשת. האוטובוס מצידו יכול להכיל כמעט הכל. אבל עם איזה רגש סוער משתלט על ההגה, זה בדרך כלל הזמן לעצור.
ועד הפעם הבאה – שתהיה התבוננות נעימה ונסיעה קלה.
אביטל כהן, אמא לגיל הרך, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ומטפלת משפחתית
לתגובות: [email protected]
