חלק 6: ומה עם הלב של אמא?

זוכרות את האוטובוס מהטור הקודם? 

האוטובוס שאליו כולם רשאים לעלות, אבל רק אחד רשאי לנהוג בו. הנוסעים יכולים להעיר הערות ולהציע הצעות – ורק הנהג מחליט אלו מהן שוות יישום ואלו שוות התעלמות.

העניין הוא,

שנהיגה באוטובוס מחייבת מספר תקני של שעות שינה. 

אבל אימהות, כך מסתבר, לא מותנית בהן.

כשנהג האוטובוס מותש, הוא נוטה לאבד את העירנות ואת יכולת השיפוט. הוא מגיב באופן אינסטינקטיבי או נכנע ללחצים חיצוניים, במקום לקבל החלטות מודעות. במצב כזה, הנוסעים הקולניים והבולטים ביותר עלולים להשתלט על ההגה.

הגלישות האלה מתרחשות אצל כולנו – ילדים ומבוגרים, אמהות ואבות. הן מתסכלות את כולנו מאד, גורמות לבושה, אשמה וחוסר אונים.

אבל, ישנם מספר הבדלים משמעותיים, והם שמבדילים בין אנשים:

תדירות – כמה פעמים ביום / שבוע, הרגשות משתלטים לי על ההגה וגורמים לי להתנהג לא כפי שרציתי?

משך – כמה זמן עובר בין תחילת ההשתלטות ועד שאני מצליחה לחזור להגה?

מודעות – האם תוך כדי ההשתלטות אני מצליחה להבחין בה, גם אם לא לעצור אותה?

תיקון – מה קורה אחר כך? האם אני שוקעת בהלקאה עצמית ויאוש או שאני מנסה לשקם ולתקן, להתנצל ולחזור למסלול?

ההבדלים האלה תלויים בהרבה מאד גורמים, כמו מזג טבעי, נסיבות החיים, עומס נפשי ומצב פיזי נוכחי. לאשה אחת יש המון טריגרים שמוציאים אותה מאיזון בשניות. זה לא אומר שהיא לא בסדר, זה אומר שבמציאות החיים שלה יש הרבה יותר להתמודד איתו. אשה אחרת לא ישנה ולא אוכלת מסודר כבר כל כך הרבה זמן – מובן שהיא לא יכולה להיאבק על ההגה, גם כשמדובר באירוע 'קטן'. 

כדי להתמודד רגשית צריך להבחין בקיומם של הנוסעים השונים, להאזין לדבריהם ולבחור נתיב בצלילות – חשוב להיות בהכרה, בנוכחות ובתשומת לב, וזה מצריך המון אנרגיה! 

מאיפה שואבים אותה ואיפה קונים את כל זה?

הבשורה הטובה היא שהכל ניתן לתרגול. ככל שאנחנו מתרגלות יותר אנחנו מסוגלות לנהוג טוב יותר גם במצבי עייפות ועומס. אנחנו יכולות להתקדם בתוך השטח שלנו ולהרחיב את יכולת הבחירה האישית שלנו. 

כמו בכל התקדמות אישית, ההצלחה הגדולה היא לזהות את מרחב הפעולה שלי. 

והנה משימה לשבוע הקרוב:

כשאני מתבוננת על עצמי בעיניים של תדירות, משך, מודעות ותיקון – 

היכן אני יכולה לבחור כעת? בנקודת הזמן הזו, לא בעתיד הרחוק.

האם בשבוע הקרוב אני יכולה להפחית את תדירות הגלישות? האם אני יכולה לקצר את אורכן?

להבחין בהן בזמן אמת או לאפשר לעצמי לתקן אחר כך?

באופן טבעי סדר העבודה הוא דווקא הפוך – 

התחלה מאזור התיקון או המודעות, יאפשרו להגיע בהמשך להפחתה. 

היכן את מרגישה שיש לך אפשרות לנוע השבוע –

בתוך אותה מציאות חיים ועם אותם נתונים קיימים?

סימון האזור הפנוי לעבודה – הוא העבודה!

בשבוע הבא בעז"ה נמשיך מנקודה זו ונראה כיצד צעדים קטנים יכולים ליצור תנועה גדולה.

אביטל כהן, אמא לגיל הרך, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ומטפלת משפחתית

לתגובות: [email protected]

להצטרפות לניוזלטר שאוהב אימהות >