וגם השבוע אנחנו ממשיכות להתפתח רגשית, ממליצה לקרא את הסדרה מבראשית.
בגילאי 7 ומעלה יכולת הוויסות הרגשי מתפתחת ועולה. בשלב זה כבר ניתן לצפות ליותר זיהוי, הכרה ובקרה. לאורך שנות בית הספר ילכו הילדים וישכללו את אותן מיומנויות. עד גיל ההתבגרות שיביא איתו סערות חדשות – נוכל לראות ציר התקדמות מרשים בקרב רב הילדים.
בגילאים אלו הילדים מסוגלים להבחין בין מבחר רגשות גדול יותר וגם להכיל רגשות מעורבים או סותרים. הם נעשים מודעים יותר לתנודתיות הרגשית ולהשתנות המהירה של רגשות.
אחדים מהילדים יזדקקו לסבלנות רבה יותר ויאחרו 'להבשיל' בתחום זה. לפעמים הזמן הוא המרשם המדויק. אחרים יופנו לטיפול רגשי בכדי להשיג רווחה נפשית טובה יותר, ויתרמו משמעותית. ילדים עם הפרעת קשב וריכוז עשויים להשיג שיפור בוויסות הרגשי באמצעות הטיפול התרופתי שמרחיב את טווח התגובה שלהם. הדרכת הורים וטיפול מתאים יאפשרו להם להתמודד באופן יעיל גם מעבר לטיפול התרופתי.
אז נמשיך, במה שאנחנו כהורים יכולים לתרום:
בשבוע שעבר דיברנו על מטא-קוגניציה, שזו היכולת לחשוב על המחשבות שלי.
כשאנחנו שקועים בתוך עצמנו – אנחנו מרגישים את הרגש בעוצמה מציפה שכופה עלינו לפעול כרצונה. כאשר אנחנו חושבים על עצמנו מבחוץ, אנחנו יכולים לשים לב ששם בפנים יש כל מיני רגשות, ושהרגשות הם רק חלק מתוך עצמנו, ולא מי שאנחנו.
ראיה כזו מאפשרת לנו להפריד בין הרגש לעצמי, וממילא בין הרגש להתנהגות. כשאני כועסת – אני יכולה לצעוק, להרביץ, להרוס או להגיד 'זה ממש מרגיז!'. ההכרה ביכולת הבחירה היא צעד חיוני בדרך לבחירה בפועל.
כבר דיברנו על שיום רגשות ומתן הסברים על הקשרים. אבל בואו רגע ניקח צעד אחורה –
אל תוך עצמנו, ההורים.
ילדים רבים חושבים שהרגשות שלהם אינם רצויים. כבר ביום הראשון לגן מקבלים בלון סמיילי צהוב וגדול שמעדכן את כולם מהו 'הרגש הנכון'. אבל חיוך תמידי הוא לא מצב תקין, וגיוון רגשי הוא עדות לחיים מחוברים ועשירים. אך האם אנחנו ההורים מאמינים בזה? האם כשילד בוכה אנחנו אומרים לו שאין סיבה? האם אנחנו יושבים לידו ממושכות לעשות 'בייביסיטר' לרגשות שלו ולוודא שהוא 'נרגע'? האם אנחנו מנסים להסיח את דעתו במקום להעז ולפגוש רגשות? ממהרים 'לתקן' את האירוע ולהבטיח הבטחות?
כשקנאה, פחד, עצב או כעס מעוררים בנו חוסר אונים ואשמה – אנחנו מוכרחים לתקן אותם במהרה כדי לשוב לנשימה תקינה. אבל, הורות טובה לא נמדדת בכמות החיוכים היומית של הילדים וגם לא במספר הדמעות שהם תרמו למוביל הארצי. כל אדם חווה טווח גדול של רגשות מדי יום, ויש להם מטרה קריטית ומשמעותית. ההבדל בין אנשים הוא לא בקיומם של הרגשות, אלא בעד כמה הם באים איתם במגע. כשהם מאיימים עלינו בסכנת הצפה, אנחנו עלולים להכחיש, להתנתק ולהימנע. זה לא אומר שהרגש לא היה.
כשההורה לא פוגש את רגשותיו – רגשות ילדיו יתפרשו כאיום ממשי. זה לא מבטיח ויסות רגשי… לרוב זה יוביל למחנק או הצפה רגשית.
אז מה התועלת ברגשות האלו? על כך בעז"ה בפעם הבאה.
ובינתיים – כשהם בוכים, שאלי את עצמך 'איך את מרגישה?'
אביטל כהן, אמא לגיל הרך, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ומטפלת משפחתית
לתגובות: [email protected]
אוהבת כל כל את הטור שלך
תודה!