הפרעה זוגית: אני אמורה להשתנות אם יש לו הפרעת קשב?

אני רוצה לשתף אתכן במשהו אישי.

אני קצת מזוכיסטית. לא משהו רציני, אבל אני די מזמינה על עצמי פיגועים חברתיים. למה? יש לי תחביב לכתוב ולדבר על דברים שכמעט אף אחד לא מעז לדבר עליהם ובמיוחד לקרוא תגר על מוסכמות חברתיות ומיתוסים.

אתן צריכות לראות איזה חיוך עולה על פני כשאני קולטת נשים מנומנמות ואומרת להן משפטים נוסח: 'מי אמר שרזה זה בריא'? אה, וגם 'אם מישהו אשם, זו את. תפסיקי להוריד אחריות ממך ולהעביר לאחרים' ואחד האהובים עלי: 'אם היית באמת רוצה, זה היה קורה. זה לא קשור לא לאמא שלך לא לבעלך לא לכסף ולא לזמן' (-זה בד"כ תגובה לתגובה של מישהי על זה שהעזתי לומר לה: את מרגישה לא טוב? זה לא היום שלך? כנסי למיטה עם ספר ותאמרי לעולם להסתדר בלעדייך)

אני אשאיר לכן לדמיין את התגובות והשאגות וההתנגדות שעולים מיד מהשטח.

אמרתי לכן, מזוכיסטית.

אני חושבת שאני נהנית בעיקר מלראות איך לשים סימני שאלה על מחשבות אוטומטיות, מפעילות את כל הכח הנגדי שלנו. אין משהו שקשה יותר לערער ממוסכמה או דעת קהל שהתקבעה. 

אבל הדבר המדהים הוא, שכשוך השאגות, ההתנגדות והכעס (כן. יש מלא מלא כעס: נראה לך שאני לא רוצה לנוח? לא נראה לך שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו זה לישון עד שבוע הבא? אני לא יכולה!!! וכאן יש מלא מילים ומשפטים וסיפורים שמסבירים לי שאין לזה שום קשר לאי לקיחת אחריות אישית על עצמי) קורה דבר מיוחד: שקט. אומץ לחשוב ולעבד טיפה את מה שעלה, ואז לפעמים גם הסכמה מהוססת וכנה.

אז כמו שאתן מבינות, הבחירה שלי להרים כפפה כמו שהרמתי, שמדברת על זוגיות עם קש"ר – לא בדיוק מזמינה לי שקט. אני נוגעת בהרבה מאוד נקודות כאב והתמודדות אמיתית ולעיתים מייסרת ממש זוגות שרק רוצים לחיות טוב יותר.

כי אם יש משהו שאני לומדת שוב ושוב מהעבודה עם זוגות זה שאין 'זוגיות עם קש"ר' אחת. אותה הפרעה פוגשת אנשים שונים, בתים שונים וערכים שונים – ומקבלת צורה אחרת לגמרי.

אחד הפודקאסטים הזוגיים האחרונים שהעליתי לקו התוכן שלי, נגע בתכונת הריצוי והניצול שפוגשת הרבה את אנשי הקצב. (פודקאסט זוגי זה שיחה שלי עם בעלי על הדא וההא של זוגיות קצבית)

קיבלתי על זה הרבה תגובות אבל שתיים מהן תפסו חזק את תשומת ליבי: אחת תארה את עצמה כקצבית שבאה ממשפחה של קצב ותכונת הריצוי (או הפראייריות בלעז) התקבלה אצלם במלכתחילה של המלכתחילה, המוותרים, העוזרים והאלה שהתנדבו ראשונים לכל דבר הם אלה שהועלו על נס והיתה כלפיהם הרבה הערכה ואהדה. בנישואיה היא נחשפה לצד שהוויתור וההתנדבות בא לו פחות בטבעיות וזה קשה לה שהם קוראים לתכונות היפות האלה פראייר, מרצה או חנון.

אחת נוספת הגיבה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדברת. היא לא מוצאת לא את הרגישות לא את הנדבנות, מחפשת ממש את הפרגון והחמלה שדיברנו עליו בהתרגשות. והיא תוהה אם אנחנו מדברים בכלל על אותו דבר שהיא נשואה אליו…

הקצוות של התגובות המקסימות האלה, גרמו לי לחדד לעצמי משהו חזק.

הן הזכירו לי שהשאלה החשובה אינה רק איך נראה ADHD, אלא גם מי עומד מולו. כי הפרעת קשב לעולם לא פועלת כמו שהיא. היא פוגשת פרטנר ודווקא המפגש הספציפי הזה מעצב את החוויה הזוגית. כך שכמה שיש להפרעת הקשב מופעים שונים, ואצל כל אחד זה נראה ומתבטא אחרת, ככה זה משנה מאוד מי הפרטנר שלך בזוגיות. 

אם בעלך בא מבית מתוקתק ומדוגם ואת לא הבן אדם הכי מסודר על המפה – התגובה והיחס שלו יהיו שונים מאוד אם הוא יבוא מבית תוסס ומבולגן.

כשאת בן אדם חברותי ומוחצן אבל בעלך שקט וביישן, את תושפעי מזה. לא בטוח באיזה אופן אבל זה ישפיע על התכונות שלך בין אם זה לטוב ובין אם זה למוטב.

וכמובן, לא דומה אחד שאשתו מעריכה פרגון ונדיבות לאחד שאשתו רואה בזה פראייריות.

אנחנו מזמינים אל הזוגיות שלנו את מה שאנחנו מעריכים, הודפים, נמנעים ומבקרים. וזה בכלל לא משנה מי הבן זוג שלנו ואיזה חבילה הוא מביא איתו. זה משנה כמה אני אתן לעצמי להשפיע על הדינמיקה וכמה אני אאפשר את זה לו.

כי אם הגבר שלך חוזר מקניות מאושר ומלא במוצרים מיותרים, (לדעתך בלבד! הוא בטוח שמנורת שבת שלישית נצרכת לחלוטין! אולי יהיו לכם מלא אורחים בהפתעה ואז תודי לו על זה ממש? לא על האורחים, על זה את עוד תבואי איתו דין וחשבון, אני מדברת על המנורה.) ואז את מתעצבנת ונלחצת ממצב החשבון, הוא כבר לא כל כך יהיה מאושר כמו שהוא היה אם היית אומרת משהו בסגנון: 'וואו, אני לא רואה את זה כרגע בא לידי שימוש, אבל בזמנו גם הכמות חלות שקנית לשבת הייתה נראית לי הזויה לחלוטין ובסוף היא באה לידי שימוש אצל השכנה שהאורחים עם החלות נתקעו בפקקים ולא הגיעו בסוף. אז תודה על זה שאנחנו תמיד מוכנים לכל מצב ואני אף פעם לא נתקעת על כלום'.

כי בסוף, התגובות שלנו והשיח שלנו סביב כל נושא, הוא זה שמייצר את הדברים שראויים להערכה ואת הדברים שראויים לגינוי בבית שלנו.

וזה נכון במיוחד בנקודה אחת רגישה מאוד אצל אנשי הקש"ר – היחס שלהם לביקורת. וכשאני מדברת על קש"ר אני לא יכולה שלא לדבר על הרגישות הגבוהה שלהם לביקורת.

ובואו, כל בן אדם רגיש לביקורת, לא משנה מי הוא ומה הוא עושה ואיזה משמעות הייתה לזה עליו. גם העשייה הכי קטנה כמו להוציא את הזבל יכולה להרים או להוריד לנו ממש.

אבל מה? אם לבן אדם נורמטיבי ביקורת מערערת את הביטחון, יוצרת תחושות של אשמה, כעס, בושה ומפעילה התגוננות או הכחשה, אז אצל בן אדם עם קש"ר זה סיפור אחר לגמרי!

בוא נתחיל מזה שאנשים עם ADHD חווים במהלך חייהם כמות עצומה של ביקורת סביבתית מההורים, אחים, מורים וכמובן בני זוג. 

עכשיו בגלל המבנה הנוירולוגי המיוחד שלהם, הביקורת פוגשת רגישויות ייחודיות:

דבר ראשון היא מפעילה תופעה שנקראת בפסיכולוגיה: RSD (Rejection Sensitive Dysphoria) שזו בעצם חוויה של דחיה או נטישה. כלומר, כל ביקורת, אפילו קלה או מרומזת נחוות אצלם בטוטאליות כדחייה מוחלטת, לא רוצים אותי יותר, הולכים לפטר אותי ואני כישלון מוחלט.

ואז הם נכנסים למצב של שיתוק מוחי: (Freeze) הם לא מצליחים לצאת מהמצב התקוע. הם מפסיקים לייצר, לחשוב, ולא מגיבים לענין אלא בגמגום או בדבר האחרון שהיה מצופה לשמוע מהם.

זה נראה בערך כך: הבעל: "וואו, הספקת לשטוף את כל הבית! אז השארת לי את הכלים?"

האישה: "אמיתי??? אולי תשאל למה לא הספקתי גיהוצים והחלפתי לך מצעים ובישמתי את האוויר?"

כלומר, הביקורת פוגעת בתפקודים הניהוליים של המוח ומייצרת הצפה רגשית שמוחקת את הזיכרון ומסלפת את הפרשנות. זאת אומרת, גם אם הבעל התכוון להעריך את אשתו הקצבית על הספקיה מה שהיא שומעת זה מה היא לא עשתה. כלומר, היא שמעה ביקורת.

ומה עושה בן אדם עם קש"ר עם מה שהוא סופג כביקורת? הוא נוטה להפנים את הביקורת החיצונית ולהפוך אותה לדיאלוג פנימי קשוח :"אני עצלן", "אני דפוקה" , "אני מפדח" "אני מיותרת". והנה המסלול המהיר לפיתוח הפרעות חרדה ודיכאון שמוכחים אצל אנשי קש"ר בסטטיסטיקה הרבה יותר גבוהה מאנשים שאינם מאובחנים עם ADHD. 

אז אם אני רוצה לסכם את זה, בעוד שאצל אחרים ביקורת עשויה לדרבן לשינוי, אצל אדם עם ADHD היא מכבה את מנגנון הדופמין (הנמוך ממילא), ומביאה להרמת ידיים ולוותרנות מראש.

אז נכון, כל זה לא נכתב כדי להטיל את האחריות על בן הזוג שאינו עם ADHD. להיפך. אני כותבת את זה כי אי אפשר לשנות משהו שלא מבינים. וככל שנבין טוב יותר את המנגנון, כך נוכל לבחור בתגובות שמקדמות את הקשר במקום לפצוע אותו.

אז נכון שאולי זה נשמע קצת מרגיז עבור סביבת ה-ADHD, ונשים לגברים קצביים 'מברכות' אותי עכשיו על זה שעוד פעם הבעתי חמלה וסובלנות לקצב וכמה אפשר להאשים אותנו בהתנהגות ובסבל שלהם והן תהיינה צודקות לחלוטין!

אבל אנחנו נמצאות במסע ייחודי. הוא מאתגר וקשה והעולם שופט אותנו על דברים שהם לא בהכרח אשמתנו. אז למרות שהרבה פעמים אנחנו עייפות ורוצות לישון לא רק עד שבוע הבא אלא עד החג הבא (לקום אחריו, לא בחג, כן?) ונמאס לנו. כל כך נמאס להכיל לחבק ולחמול ולהבין ולרחם.

אז אם היה עוזר לנו להבין כמה אנחנו מסכנות וסובלות, אז הייתי כותבת טורים מלאים על השפעת הקש"ר על הסביבה והזוגיות ודרכים להיחלץ מזה בשלום ומינימום נזק לנפש שלנו.

אבל עוד לא מצאתי במקורות או בכתובים או במחקרים שיש דרך להימלט מהתמודדות שנקבעה לנו למעלה. כן מצאתי שהדרך הנכונה לצלוח את הגלים הכי גבוהים היא למצוא את הדרך לגלוש עליהם, ולזרום, לא בהכרח אומר שזה צריך להיות עם הזרם.

אצלי, לפצח איך עובד המוח של ADHD , איך הוא מעבד ומבין דברים שונה מהמוח שלי, ללמוד איך אני יכולה לנהל דו שיח שלם עם קשב וריכוז למרות הפרעת הקצב זה הדרך לגלוש על הגלים. זו הדרך שלי להבין כמה כפרטנרית אני יכולה להזמין זוגיות חלומית ומיוחדת.

לפעמים אני נופלת, לפעמים אני ממש עייפה אבל אני מנסה לזכור שרק אחרי שנופלים 7 פעמים אפשר להיקרא צדיקים.

ואני אוהבת להיות צדיקה. מי לא?

מי אני?

נחמי פרנקל, נשואה לקצב וריקוד כבר 17 שנים תוססות.

אמא ל-7 מתוקים, שכמה מהם ממש דומים לאבא המדהים שלהם.
מהפן המקצועי – מרצה, מנחת סדנאות עם כלים מעולם הטיפול, יועצת נישואין, ובעלת תואר במדעי החברה והתמחות בהפרעת קשב.

מאמינה, מניסיון, שזוגיות עם קש"ר יכולה להיות מדהימה, מחוברת ומלאת סיפוק,

אבל היא דורשת גישה אחרת.

לפודקאסטים של זוג וקש"ר

הזוגי (תכיני טישו לדמעות צחוק), או המקצועי,

התקשרי לקו זוג וקש"ר 0733023619 (גם באתר זוג וקש"ר)