פרק 113: עם הבובה והחוברת ביד

"הגענו עם ילדי האומנה למצב ממש בלתי אפשרי." המשיך נתן צבי. "בעיקר בגלל הרדיפה של ההורים שלהם. זה היה נורא."

"איך הילדים שלכם הסתדרו עם האומנה?"

"שתפנו אותם לפני כן. הם היו שותפים לרצון לקבל את הילדים ולתת להם הרגשה טובה בבית שלנו. כמובן שהיו גם קשיים. אני לא נבהל אם ילדים צריכים להתמודד. רק שיש הבדל בין התמודדות בריאה, לבין התמודדות עם- – טוב, לא משנה. המקרה שלנו הוא נדיר. אני לא רוצה לגרום לך לחשוב שקשיים כאלה הם מה שקורה באומנה. אני מאמין שבדרך כלל אפשר להגיע לשיתוף פעולה עם ההורים הביולוגיים, מתוך כבוד והתחשבות. בהדרכה שקיבלנו לפני האומנה דברו איתנו הרבה על הנקודה הזו."

המחשבה של יחיאל עוד הייתה תפוסה על הילדים

"בני כמה הילדים שלכם?

"הגדול בן שמונה עשרה והקטן בן שמונה."

"אז הילדים שקבלתם היו בערך בגילו של הקטן."

"הקטן שלנו היה בן שלש כשילדי האומנה הגיעו אלינו. הילד הרביעי שלנו היה אז בגילם. היה מורכב, אני לא אומר שלא. אבל אפשר למצוא את הדרך לשמור על המקום של כל אחד."

יחיאל הסיר באצבעו אבק מהשקע שבדלת הרכב. "אז אתה בעצם אומר שהעיכוב של העו"סית הוא נורמלי, כי חסרות משפחות אומנה. האמת שאני בקשתי שיעבירו את הילדה שאצלי למשפחת קלט אחרת, עד שימצאו בשבילה משפחה לאומנה קבועה, והעו"סית פשוט אומרת שאין בזה טעם. זה לא הגיוני. סכמנו מראש על שבועיים, ואנחנו מגיעים כבר לארבעה שבועות."

"קשה לכם מאד להחזיק אותה?"

"בעיקר מדאיג אותי שהשהות שלה אצלנו תהפוך לקבועה. אתה מבין, זו קרובת משפחה. כך שיש ציפיה שנקבל אותה לאומנה קבועה, ואת זה אני לא רוצה."

"אז תגיד בצורה ברורה שמבחינתך זה גבול שאתה לא מסכים לעבור. אם העו"סית חושבת שאולי תשאירו אצלכם את הילדה לתמיד, אז בוודאי שהיא לא מזדרזת לחפש פתרון. אבל האמת שרוב הסיכויים שהסיבה העיקרית לעיכוב היא שהעו"סית לא מתפנה לטפל בתיק כמו שצריך. אתה אומר שהעו"סית היא ממחוז דרום, שם קשה עוד יותר מאשר כאן."

"מה קשה?"

"המחסור בכוח אדם. יש יותר בעיות בדרום, יותר משפחות מפורקות, יותר בנות שמסתבכות בקשרים עם ערבים. אני מתאר לעצמי שלעו"סיות שם יש עומס עבודה עצום שגם שוחק את היכולת להתייחס לכל אחד כמו שצריך."

יחיאל השעין את ראשו אחורנית. עירית רצתה להיות בלוויה של טובה, ואז התנצלה שהיא חייבת לעזוב בגלל מקרה חירום.

אם עירית מתעסקת במצבי קיצון, ומן הסתם גם נאלצת להכניס ילדים לפנימיות, לא פלא שהיא מצפה שבמשפחה מבוססת כמו זו של דיני, יימצא מישהו שידאג לאחיינית יתומה.

לא שדווקא הוא אמור להיות המישהו הזה.

"העו"סית שלנו הייתה בסדר גמור." מעבר לקו המשיך נתן צבי לספר. "היא עזרה לנו המון והשתדלה לעשות מה שאפשר. כשהחלטנו להפסיק היא ניסתה בהתחלה לשכנע. אחר כך הבינה שזה סופי מצדנו וחיפשה פתרון לילדים. בגלל שהיא לא מצאה משפחה אומנת לקח זמן עד שהיא הוציאה את הילדים לפנימיות. היה קשה שהיינו צריכים להמשיך כמה חודשים בעל כורחנו, אבל איכשהו אני יכול להבין למה זה קרה. יש גם מקרים אחרים. הכרנו זוג שהיה מוכרח להוציא ילד מהבית, והתחנן שימצאו בשבילו פתרון אחר. העו"סית שלהם התעלמה. בסופו של דבר הם לקחו את הילד עם החפצים והניח אותו בלשכה."

"אתה מדבר ברצינות?"

"כן. כמובן שזה מזעזע. אבל אני לא שופט אותם. לפעמים באמת אי אפשר להחזיק ילד בבית."

יחיאל נגס בשפתו התחתונה, מדמיין את שיר עומדת במשרד של לשכת הרווחה עם הבובה והחוברת מהגן ביד. התיק הכחול עמוס בבגדים שלה, זרוק על הרצפה, והיא שותקת.

הוא נאנח וכיבה את המזגן. נעשה מאוחר מדי. הוא צריך לעלות הביתה.

לקחת את שיר להקמת מצבה או לא?

דיני נתנה בקבוק לארי, מחזיק אותו בזרועותיה. מלחיץ לקחת החלטות גורליות על ילדה שלא שלה. ילדה שנמצאת בטראומה, ושיש משמעות גדולה לכל דבר שעושים איתה.

גם בשביל ילד שלה הייתה נלחצת לקבל החלטות שאין לה יכולת לאמוד איך ישפיעו על העתיד שלו,

"שיר לא חייבת לדעת שכולם נוסעים לבית העלמין ושיש ארוע שהיא לא משתתפת בו." אמר יחיאל. "זה שונה מאשר לוויה."

"אז לדעתך כדאי לא לקחת אותה?"

"לא יודע. העליתי רק צד אחד. אולי הנסיעה לבאר שבע, הידיעה שהיא ליד הקבר של אמא שלה, והנוכחות של כל המשפחה יעזרו לה לסגור מעגל. אולי להשתחרר קצת. מה אנחנו יודעים." יחיאל אסף לכביסה בגדים שהתגלגלו בחדר. "לא הגיוני שמשאירים אצלנו ילדה, ולא נותנים לנו שום הכוונה מקצועית."

זה היה נכון.

"אמרתי לעירית שאנחנו צריכים הכוונה מקצועית בגלל האילמות." אמרה דיני. רק בשבת חזרה שיר לשבת על ברכיה, אחרי ארבעה ימים בהם שמרה על מרחק בעקבות הנסיון של דיני לשכנע אותה לדבר. "עירית אמרה שמשפחות אומנה מקבלות הדרכה קבועה, ושכשקולטים ילד באופן זמני אי אפשר לסדר דבר כזה."

"זה לא נורמלי."

"אנחנו יכולים לפנות לפסיכולוגית באופן פרטי ולבקש החזר."

"לא בטוח שאפשר לקבל החזר על ייעוץ." הוא שפשף את מצחו. "אבל השאלה הראשונה היא עד מתי שיר תישאר אצלנו."

"נכון." דיני הרימה את ארי על הכתף, מתבוננת בבעלה. מישהו אחר במקומו היה אולי מתמרמר על כך שאחינית 'תקועה' אצלו כבר שבוע אחרי שבקש להוציא אותה. יחיאל מתוסכל, אבל התסכול שלו לא מופנה כלל כלפי דיני, שהפצירה בו מלכתחילה להכנס למחויבות שלא רצה בה, והוא גם מתנהג באחריות מלאה כלפי שיר.

"אפשר לבקש מעירית שתסביר לנו יותר מה בעצם קורה." היא אמרה. "מה זה אומר שהיא מחפשת משפחה אומנת? היא בודקת משפחות שיכולות להתאים? שתסביר מה בעצם היא עושה ומה הכיוון."

"לא נראה לי שהיא תענה על שאלות כאלה." יחיאל יצא למרפסת הכביסה וחזר. "מה אנחנו מחליטים לגבי מחר?"

"אני אדבר עם חזקי." הציעה דיני, ואז קלטה. "מחר יום שני. חזקי בכל מקרה אמור לבוא לכאן בשביל שיר. צריך לשאול מה הוא תכנן לעשות. וצריך להחליט גם על יום רביעי, אם שיר באמת עדיין תהיה כאן. מה נעשה איתה כשאצא לעבודה."

"אם אנחנו מחליטים לשלוח לגן, יש בוודאי פרוצדורה שצריך לעבור לשם כך." יחיאל הנד בראשו. "גרוע שאנחנו מתנהלים כל הזמן מהיום למחר. גם בשביל שיר זה לא בריא."

"מה אפשר לעשות?"

"אני באמת לא יודע."

חזקי תכנן כמובן מאליו לבוא למחרת מוקדם, ולנסוע יחד איתם ועם שיר לבית העלמין, כך התברר. הוא היה משוכנע שטוב בשביל שיר להגיע לעליה לקבר, וסיפר שכבר הכין אותה לכך ביום חמישי, כשהגיע לביקור. הוא התנצל שלא עדכן את יחיאל ודיני לפני כן, אמר שלא ידע שהם מתלבטים בנושא, חשב שכל עוד לא דברו משהו אחר, אז גם הם ציפו שהוא יגיע ויצטרף אליהם עם שיר.

"חזקי סיפר שהוא מתייעץ עם פסיכולוג כבר מהשבעה." ספרה דיני ליחיאל מאוחר יותר בערב. הרגישה מבולבלת, קצת נסערת ולא ממש ידעה למה. "יפה שהוא דואג לעזרה מקצועית, אבל- לא יודעת. היא כאילו אצלנו ובעצם באחריות שלו?"

"מפריע לך שהוא מתייעץ?"

"לא. לא. טוב שהוא מתייעץ." חזקי מוצא את המילים בשביל שיר, הוא מצליח לתמוך בה. הוא מדבר איתה. קריטי שיש לה את הקשר איתו. "זה כאילו טפשי שהוא כמעט לא משתף אותנו במה שקורה איתה. אנחנו מגדלים אותה כרגע."

"אני לא מאמין שזה בכוונה. פשוט יצא ככה עד עכשיו. חזקי מגיע בשעות שהילדים מסתובבים, אנחנו לא פנויים אז לשיחה."

"אפשר בערב, בטלפון."

שניהם כן מדברים מדי פעם בטלפון. אבל בעיקר סביב השאלה איפה שיר תהיה בהמשך, מאשר על מה בדיוק קורה איתה ומה היא אומרת לחזקי.

"אנחנו יכולים תמיד להתקשר אל חזקי ולשאול מה שאנחנו רוצים, זה לא שדווקא הוא אמור להתקשר אלינו." אמר יחיאל.

הוא הגן על חזקי, וזה עצבן אותה. לא הייתה רוצה שבעלה יכעס על אחיה, אבל זה לא רק שיחיאל לא כועס. הוא כאילו מאמין בחזקי, מאמין שמהצד שלו הסיפור הגיוני באופן כלשהו.

"חזקי גם פגוע." הוסיף בעלה. "אולי בגלל זה הוא קצת שומר מרחק, יחסית."

"למה שיהיה פגוע?"

"ההורים שלך כועסים עליו וגם חלק מהאחים. וחזקי ממש התמסר במשך כמה שנים."

"הוא היה צריך להגיד שהוא בקשר עם טובה!"

"את יודעת שגם אני חושב כמוך."

"מצוין." צחוק נמלט ממנה. היא נגבה דמעות שלא ידעה למה הגיעו לעיניה. "סגור לך לגמרי לשלוח את שיר לאומנה?"

יחיאל הביט בה, מופתע קצת. "אם עירית תמצא לה משפחה אומנת טובה, אז סגור לי." הוא ענה לאט. "אם היא תחליט לשלוח את שיר לפנימיה – אז אני לא יודע. אני לא רוצה להחזיק אותה כאן, אבל האמת שאני לא יודע."