צפירה ראשונה בארץ ישראל

מהחיים

ליבי מצביעה באיפוק. אצבע מוגבהת, יציבה, לא לוחצת עלינו ולא מזיזה את האצבע.

עם חיוך עדין, אירופאי משהו.

”אני מורה לאנגלית.

אבל לא סתם מורה, ולא סתם אנגלית.

האנגלית שלי היא אורגינל.

אני עשיתי עלייה מאנגליה”.

זה למה היא נראית כמו במשמר המלכה, קופצת לי מחשבה ישראלית מתפרעת לקדמת המח.

והיא באותו חיוך בריטי מנומס ששומר על רדיוס קבוע, מסבירה מה זה אומר.

”כשאני אומרת ׳עליתי’ אני מתכוונת ממש לבד.

כלומר עם בעלי והילדים כמובן, בורוך השם, אבל בלי אף צד במשפחה.

לא חיכתה לנו כאן אף דודה בביתר עם איזו עוגת גבינה, ולא גיסה במודיעין עילית שתגיד: ’בואו בואו, רק תשרדו את השבוע הראשון’.

Nothing.

רק אנחנו, כמה מזוודות, אנגלית טובה, שברים של מילים בעברית, ואהבה גדולה לארץ ישרואל.

כי לא משנה מה תגידו או באיזו שפה תגידו את זה, אין כמו ארץ ישרואל בעולם.

אז דבר ראשון למדנו את השתי מילים עקריות של ישראל: ’יהיה בסדר’.

איפה נרשמים? יהיה בסדר.

מתי זה מגיע? יהיה בסדר.

מי יכול לעזור? יהיה בסדר.

איך בדיוק?

נו, יהיה בסדר.

ובורוך השם, באמת זה מה שהיה.

הגענו לגור בעיר מעורבת, התאקלמנו, השתקענו, והשם עזר, נכנסתי די מהר לעבוד בסמינר כמורה לאנגלית.

גם זה היה מבחינתי אחד מהניסים של ארץ הקוידש.

עוד לא הספקתי להבין איך אומרים חלב בסופר, וכבר עמדתי מול כיתה.

יש משהו יפה בלהיות עולה חדשה שמלמדת אנגלית.

כי מצד אחד, סוף סוף יש תחום אחד שבו אני הבוס.

מצד שני, כל שאר החיים קורים סביבי בעברית מהירה מדי, עם מושגים שאף אחד לא טורח להסביר, כי כולם בטוחים שהכל ברור.

ובאמת, אם יש דבר אחד שלא חסר לעולה חדשה בארץ, זה סיפורים.

כל עולה יכולה למלא ספרייה שלמה בסיפורים על הקליטה.

יש את הסיפור עם הבנק.

יש את הסיפור עם קופת חולים.

יש את הסיפור עם הילד שחזר מהחיידר ואמר משפט שלם בעברית, וכולם בבית הסתכלו עליו כאילו הוא התקבל למודיעין.

אבל הסיפור שזכור לי הכי חזק, ממש מהראשונים, היה זה.

אני עומדת לי במטבח החדש, תינוק צורח ביד אחת ובקבוק מטרנה ביד השניה ופתאום אני שומעת קול צפירה עולה מבחוץ.

מכיוון שזה לא היה יום שישי ברגע אחד נפלה לי הבנה מפחידה לראש: ’אזעקה!’.

לשניה אחת קפאתי, ובשניה הבאה עבר לי בראש: הנה זה אמיתי! ארץ ישרואל נקנית בייסורים, עלינו לארץ במסירוס נפש, אז עכשיו – בומבעס!’

מיד עברתי לעשות את מה שהכינו אותי כל המפחידים והפוחדים באנגליה, תפסתי את התינוק, הבקבוק ואפילו זכרתי לחטוף את הפלאפון וישר יצאתי בריצה למקלט.

תוך כדי ריצה אני אומרת לעצמי:

ליבי, this is it.

הנה רגע האמת שלך כישראלית.

לא בשביל פלאפל ושמש עזבת הכל.

עכשיו את מוכיחה שאת עשויה מהחומר של ארץ ישרואל.

ואז, בדרך למקלט, אני מסתכלת החוצה –

ורואה תופעה מוזרה.

מאוד מוזרה.

אף אחד לא רץ.

אף אחד.

לא השכנה, לא האמא עם העגלה, לא הילד עם האופניים.

ולא רק שהם לא רצים –

הם פשוט עומדים!

עומדים דום.

ככה.

באמצע הרחוב.

כאילו מישהו לחץ על pause.

עכשיו תנסו להבין איך זה נראה:

אני בריצה היסטרית עם תינוק, בקבוק ופלאפון,

וכל עם ישראל בחוץ עומד במקום.

המחשבה הראשונה שלי הייתה:

לא נורמלים הישראלים האלה, איפה ’ונשמרתם’?

המחשבה השנייה הייתה:

הם כולם ב-freez מהפחד, כל הכבוד לי על התושייה,

והמחשבה השלישית, הייתה:

עוד שניה כולם מגיעים.

אני נכנסת היסטרית למקלט, ומוצאת את עצמי שם לבד.

כלומר עם התינוק, המטרנה והפלאפון.

האזעקה נגמרת.

אני, עדיין עם דופק על מאתיים, יוצאת לאט החוצה ורואה את כולם הולכים רגיל.

וככה, באמצע הרחוב, עם תינוק ובקבוק, קיבלתי את השיעור הראשון שלי בארץ:

יום הזכרון, והוא לא ראש השנה.

צפירה ולא אזעקה.

ככה למדתי שלא לכל אזעקה צריך לרוץ עם מטרנה למקלט.

הבנתי שיש מדינות שבהן החיים ממשיכים כרגיל.

ובארץ ישרואל –

גם כשהכול עוצר לדקה,

הלב פועם הכי חזק בעולם.

מאז, בורוך השם, הספקתי עוד ללמוד הרבה:

למדתי להבחין בין טופס חשוב לטופס שלאף אחד אין מושג למה הוא קיים, ובין ישראלי שאומר "עוד שתי דקות" לבין זמן אמיתי.

אבל אם תשאלו אותי, דבר אחד לא השתנה אצלי:

אין!

אין כמו ארץ ישרואל בעולם!

מהבמה

הבמה הפכה לאיזור מסע:

המסע לארץ ישראל.

באמצעות בדים נוצר שביל צר ותלול, ליבי פסעה עליו לבד כשהוריה מנפנפים לה לשלום מרחוק, מחוץ לשביל.

בדרך על השביל היא נתקלת באתגרים שעוצרים אותה,

ובפרט האזעקה שמריצה אותה על השביל.

בסופו של דבר היא מחבקת את השביל שמסמל עבורה את ארץ הקודש.

—————————————-

לקחת הביתה:

תרגיל הכרות מקסים לקבוצה חדשה או לכיתה שאת עדיין לא מכירה.

עומדים במעגל.

כל אחת בתורה מציגה את שמה בליווי ג׳סטה (מחווה / תנועה) מתאימה.

לדוג׳: ׳דבורי׳, והיא מדלגת באויר, כי לדעתה זה מאפיין אותה כאחת קופצנית ושובבה.

כולן ביחד אומרות את שמה וחוזרות על התנועה שלה.

זה מייצר שיקוף לכולן ומאד מחבר.

————————————-

משפט פלייבקיסטי

הבמה לא שופטת, היא משקפת.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 

רכזת יקרה,

אם התחברת לסיפורים,

ורצית שגם הקהל שלך יפגוש אותם –

יש לי סיפור טוב לספר לך.

גם לך מגיע סיפורים טובים!