סרט תדמית

מהחיים

כבר בכניסה מרגישים שמדובר בקבוצה עם כוח: צוות קטן של נשים שמשווקות חומרי יצירה ייחודיים בראשות היוצרת גברת ליאורה.

ליאורה לא מסתפקת רק בשיווק ובספירת נתונים, חשוב לב מאד שכל הנשים שמוכרות את המוצרים שלה יהיו מגובשות וחדורות שליחות.

כך מצאנו את עצמנו מדרימות  ליום גיבוש וכיף שארגנה ליאורה לצוות המסור שלה.

מהאנרגיה החמה שנושבת במקום את קולטת מיד את סגנון העבודה המשותף, את הפרגון ואת האווירה התוססת.

הן שולחות אל הבמה את בריינדי.

 לה יש סיפור סיפור, הן מבטיחות.

לי כידוע יש חולשה לסיפורים, הם תמיד יפים.

 בריינדי לא מאכזבת.

היא עולה לבמה בדיוק כמו שהיית מצפה ממנה –

לבוש חסידי מכובד, פאה מסורקת, סרט במקום, הליכה מדודה ובוטחת וחיוך כזה שאומר: אני גם נחמדה, וגם יש לי מה להגיד.

“איך הגעתי לעבוד עם ליאורה?” היא פותחת, “זה סיפור יפה בפני עצמו.

 במשך שנים עבדתי כמזכירה במשרד משמים. התבודדתי בין ארבע קירות והכרתי בעל פה כל קור עכביש בשמו הפרטי.

לא התלוננתי, הייתה עבודה, הייתה משכורת, חסד השם יום יום.

אבל אז הגיעה הקורונה, התפרצה גם לתוך הכוך שלי, סגרה דלתות.

 עבודה כבר לא הייתה, משכורת ככה – ככה, ובראש התפנה מקום למחשבות חדשות.

התחלתי לחשוב אולי החיים מתקיימים גם מחוץ לארבעת הקירות וקורי העכביש, ובעצם גיליתי שהעולם מלא באפשרויות מלהיבות.

 ואיך גיליתי את זה? באמצעות מודעה קטנה של ליאורה המהממת".

 היא מבזיקה חיוך לליאורה והנשים בקהל מוחאות כפיים באופן ספונטני, נראה שהן יודעות על מה היא מדברת.

 ”במודעה היה כתוב שהעסק שלה לשיווק חומרי יצירה מתרחב, היא מחפשת עובדות שישווקו את החומרים, עבודה נחמדה מהבית, הכנסה יפה, הדרכה ותמיכה קבוצתית מלאה.

 אולי אני לא מצטטת במדוייק אבל שורה תחתונה התחלתי לעבוד עם ליאורה.

פתאום נפתחו לי אופקים חדשים. עולם קסום של חומרים, ילדים, צבעים ויצירתיות,  ומעל הכל ההדרכות של ליאורה, חוכמת החיים שלה שהשתלבה בהן, והקבוצה המהממת שנותנת כל כך הרבה הווי וכיף.

מה גם שמדובר בקבוצה חרדית ושמורה בדיוק בסגנון שלי כך שאני לא צריכה אפילו להישמר משום סכנה רוחנית.

 כך, בלי לשים לב, יצא שאותה קורונה שסגרה את הדלתות – פתחה אחרות בפניי.

נכנסתי לזה עמוק, ולמעשה גם הילדים שלי נהיו חלק מהעניין. הם ידעו להסביר ללקוחות איך בדיוק משתמשים עם כל ערכה, איפה מדביקים נצנצים ואיפה זה רק יכער.

מצאתי את עצמי בהודיה גדולה להשם על המסלול שהעלה אותי עליו. ברוך השם היתה לי הצלחה גדולה.

 יום אחד פונה אליי חברת הפקה מסויימת בבקשה מעניינת במיוחד.

 הם מפיקים סרטון תדמית עבור לקוח ולצורך המסר בתסריט הם צריכים אישה כמוני שמבינה בחומרי יצירה וגם יודעת לדבר בצורה מספיק רהוטה או בשפה שלהם: ”עוברת מסך".

תכלס הם רוצים שאצטלם לסרטון תדמית.

הכל נשמע מושלם, הזדמנות חדשה לעולם מסקרן ומעניין, קורי העכביש מאותו משרד מוזנח מעולם לא היו רחוקים כל כך כמו עכשיו.

אלה מה? יש בעיה קטנה. הסרט מתוכנן להיות מוקרן לפני קהל רחב מאוד, כלומר, בלי לכבס מילים: גם גברים הולכים לצפות בו.

אופס, כאן כבר נכנסתי לסרט עם עצמי.

לא הייתי בטוחה שזה ראוי.

 אומנם אני לא הולכת לשחק אלא רק לדבר ולהדגים אבל משהו בכל אופן צרם לי.

החלטתי להתייעץ עם ליאורה, היא אישה עם ניסיון, יש לה חוכמת חיים. שואלים.

ליאורה ישר אמרה לי: ׳מה קרה לך, זה מוקרן לפני גברים, את מסכימה שאלפי גברים יצפו בך? ממש לא לענין׳.

יצאתי מהשיחה עם ליאורה הישר אל קורי העכביש של היצר הרע.

 וככה הוא דיבר אלי: ׳את יודעת הרי שליאורה היא מאוד שמרנית. היא באה מזרם מסוים, מאוד סגור ומאוד ׳חניוק׳– זה כמובן נתון טוב מאוד בשבילך כחברה בעבודה, אבל היא לא בדיוק הבן אדם הנכון להתייעץ איתו".

 וככה חתמתי חוזה עם המפיק.

נכנסתי לשבוע של עבודה אינטנסיבית, טקסט, חזרות, צוות הפקה, בימוי, ארט, סחרחרה מרתקת ועליזה.

 ובתוך כל הזמן הזה עדיין ניקרה לי מחשבה טפילית בראש.

יומיים לפני יום הצילומים הגדול והנורא החלטתי להתייעץ עם רב.

הרב שמע את כל הפרטים ואמר לי שמבחינה הלכתית  זה בסדר אבל אז הוסיף שורה קטנטנה ואמר: "אומנם הלכתית זה מותר אבל זה לא מתאים לאישה חסידית".

 יצאתי ממנו בתחושות מעורבות.

 כל הדרך חזור הכל התערבב לי בראש: החוזה הכתוב, צוות הצילום שכבר מוכן, התסריט ששיננתי בעל פה והעצות של ליאורה.

בראש שלי המחשבות קיפצו כל הזמן: לא מתאים… לא מתאים… לא מתאים… אבל מותר!

ככה עד שהגעתי הביתה.

 כשהגעתי הביתה הרמתי טלפון למפיק וביטלתי הכל.

זה היה קאט קשה מאד, אבל גם ברור מאד”.

בריינדי מתנשמת, החוויה עדיין צרובה בליבה, החברות בקהל מוחאות כפיים ומרעיפות הערכה ללא מילים.

”אחרי תקופת התאוששות עם עצמי, שיתפתי כאן את הקבוצה.

הכוח, העידוד והפרגון שקיבלתי כאן, גרמו לי להבין שהצלחתי לגרש את אחרוני הקורים של אותו עכביש”.

מהבמה

 השחקניות יוצרות סרט.

 מותחות מסך שחור מצד לצד, "ומקרינות" עליו את סיפורה של ליבי.

 מירי בתפקיד בריינדי נכנסת כעובדת משרד עייפה, נעה באיטיות.

 אביגיל מכריזה "קאט" והסצנה מתחלפת לשיווק יצירות עליז, עולם צבעוני של יצירה, ילדים וצחוק.

אביגיל הבימאית שוב מכריזה ”קאט”, הכל נעצר.

 השחקניות מייצרות סצנה חדשה על ה”מסך": בריינדי מתאמנת לסרטון התדמית כשמשני צידיה שתי במאיות.

 אביגיל מצד אחד מושכת אותה החוצה: ”תגדלי, תפתחי את הראש, תראי לכולם מי את”.

מהצד השני נועה מושכת אותה פנימה: ”תשארי את, תגדלי באמת, אל תעלמי”.

מתנהל מאבק פיזי בין שתי הבמאיות ובריינדי במרכז מסתבכת בין שתיהן.

עד לרגע השיא שבו בריינדי מורידה בהחלטיות את המסך השחור ומחליפה אותו במסך לבן.

על המסך היא מקרינה את הסרט החדש שיצרה: היא בעצמה.

ואז על הבמה – פתאום רואים את זה בעיניים: איך החיים עצמם נראים כמו סט צילומים, ויש אפילו אפשרות לצעוק "קאט".

——————————————————————–

 לקחת הביתה

מוזיקה ברקע, הקבוצה מתחלקת לזוגות.

א’ מקבלת תפקיד רשמי: פסלת.

ב’ מקבלת תפקיד לא פחות מאתגר: חומר גלם.

מכאן זה נהיה מעניין—

יד עולה בלי לשאול, רגל זזה בזווית שלא אושרה מראש, והראש… טוב, הראש כבר הבין שאין לו ממש זכות הצבעה.

ב’ משתדלת לשחרר, לזרום, לא להתווכח עם המציאות (או עם א’), ולתפקד כבובה עם מודעות עצמית. היא מאפשרת לא’ לעשות בה כרצונה.

אחר כך מתחלפים—כי גם לפסלת מגיע רגע לגלות איך זה מרגיש כשמישהו אחר “משפר” אותה.

וככה, בין פוזה אחת לשנייה, לומדים לסמוך, לשחרר שליטה, ובעיקר—לגלות שיצירה טובה לא תמיד נוצרת כשמחזיקים חזק, אלא דווקא כשמרפים קצת.

————————————————————–

משפט פלייבקיסטי

בפלייבק אין תכנון – אבל יש הקשבה שמתקנת הכל.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 

רכזת יקרה,

אם התחברת לסיפורים,

ורצית שגם הקהל שלך יפגוש אותם –

יש לי סיפור טוב לספר לך.

גם לך מגיע סיפורים טובים!