היום אני קיר

שקט כזה בלב

הוא לא אומר כלום.

ניסיתי לשאול, לגרד בקיר הזה

"מה שלומך לב?" – שקט.

"מה תרצה לומר?" – דממה.

"חשבת משהו?" שממה.

הבנתי, אתה סתם,

אולי אגוז שעבר עליו הפסח

זהו, חזרה לשגרה, חזל"ש אמיתי (??…)

אני מנסה לתפוס משהו, רגע לפני שיברח לי מבין האצבעות.

מחפשת אורות, נתקעת בקירות.

איפה אתן – השגות רוממות?  

הייתן, הייתי איתכן, בערתן בתוכי. זה היה כזה אמיתי.

 כן, הייתי סביב שולחן חג מחוברת לשרשרת דורות נצחיים,

הייתי חלק מעם שנגאל, שנרדף, שנשאר, שמובל בידי אבא קורע ימים ומגן בכיפות ברזל ועמודי אש. אבא שבידו המצר והגאולה.

וואו, להיות "שייכת" זה הרגשה משכרת.

כל כך לא משקרת כמו שאני כל כך רגילה להרגיש בין כולם.

הייתי נסערת, בטוחה שהגעתי לפסגות, שמצאתי מפתחות של חירות להתיר כבלים של מיצרים  לקפוץ לזרועות הגאולה.

ועכשיו  כמו כל העם החוזר, אני מנסה לארוז את החבילות,

לנעול את הנעליים ה"קייציות" החדשות, הגבוהות, הרוממות, המקפצות גבוה.

וככה להשתלב בנוף הבהיר והאביבי.

אחח. זהו. אני תקועה. לוחץץץ לי.

אוףף.

זה היה כזה טבעי, פשוט, מתבקש, טרנדי, זורם.

כל כך רציתי לראות את עצמי פוסעת בנתיב חדש יפה כזה.

ופתאום נעלמתי לי מה"ווייז".

לא מוצאת את עצמי. רוצה כל כך להגיע ליעד שאני אפילו לא זוכרת מהו.

תקועה. אפילו בלי שמישהו יאמר איתי "מחשב מסלול מחדש"

איפה אני?

הנה, אני פה.

בכלום. בדממה. באין מוצא. באין רוצה.

אולי כמו בתוך ביצה.

אני נזכרת בך מטופלת ישנה. מוצאת את עצמי מדברת במילים שנתת לי.

פגשתי אותך במחלקה פסיכיאטרית. את והתיק הנצחי שאת מחזיקה ומנענעת . לקח זמן לפגוש את נפשך הפצועה. האמת, התחברתי אליה מהרגע הראשון ואולי עוד לפניו – כשמישהו מהצוות דאג לאבזר אותי ב"רקע" עלייך, הוא לא התבייש לומר שהוא מסתפק במשפט אחד (נוראי!) וככה הוא המהם בלי להישיר לי מבט:

"מה אפשר לומר עליה?? גוף הולך עם תיק"

זה מה שהיה לומר עלייך אחרי 10 שנים שלא הצלחת להוציא מילה מפיך.

כן, המשפט הזה הדליק אותי, הריץ אותי אלייך. כמה העיניים שלך דיברו, צעקו, היה בך דממה הכי צורחת שיש. (כן, בטיפול שלה התגלה שהיא נפגעה ונפגעת  קשות… בלי להתכוון ההוא צדק – היא הייתה באמת "גוף הולך עם "תיק" והוא היה כבד שקשה לנענע בו משהו…)

ואיך אמרת לי כשהיינו צריכות להיפרד? כתבתי אחרייך כך כל מילה שלך – ככה אמרת:

"הייתי ביצה. היה נעול, היה שקט לא ידעתי שיש בי משהו חי. הכל היה אטום והרגיש בסדר עכשיו אני אפרוח, מתחילה ללמוד את עצמי. זה קשה. זה מרגש"

רוצה לחזור אלייך יקרה,

לשלוח לך חיבוק לפחות בעיניים, לומר לך שתלמדי אותי את הרצף המתוק הזה- ביצה, אפרוח ואמא תרנגולת שמתחילה הכל מהתחלה.

זהו, שאני לא מצליחה לסדר את עצמי ברצף שמשתנה מדקה לדקה.

לפעמים אני נולדת, מתרגשת למשש כל דבר שחי בי.

לפעמים אני גם זאת שמייצרת חיים, מאפשרת לאפרוחים חדשים לראות חיים.

ובום, בין רגע גם חוזרת להיות גוש ביצה, אטום שלא יודע לרצות.

תלמדי אותי איך למדנו יחד לפרוץ את קליפת הביצה הזאת?

ולא, אל תזכירי לי שלא מיד פרצנו אותה, ושכיבדנו אותה כל כך, הבנו על מה היא שמרה ושומרת, אל תספרי לי כמה היינו עם חמלה וסבלנות.

לא. לי אין כוח לעצמי, ובטח לא בשביל לכבד את ה"קליפות שלי".

ובכלל, מי אמר ששווה לצאת מהביצה הזאת עכשיו?

פעם כשהייתי ילדה, בעצם אולי גם זקנה מחויות, עברנו דירה.

רגע לפני שהמשאית עזבה, רצתי חזרה. עליתי שתי קומות מתנשפת לדירה, ניגשתי לחדר שהיה שלי שלבש כולו לבן ושממה. ניגשתי ל… קיר.

הקיר הלבן, הפשוט, האטום הזה שהיה לי ליד המיטה.

לא הרבה דמעות ידעו לזלוג לי בחיי.

הם בדרך כלל נעצרו בקיר הזה שבתוכי, הקליפה האוטמת הזאת.

 ושם, מצאתי את עצמי בלי כוונה, מלטפת את הקיר המחוספס הזה.

ובוכה ובוכה ובוכה.

לא ידעתי למה.

ובלי שידעתי מה אני אומרת, ובלי שידעתי אז לדבר את הלב שלי.

דיברתי אתו עם ובלי מילים:

"קיר שלי,  היית לידי כזה הרבה, ראית, היית עד.

הייתי תוקעת בך את מבטי, את נפשי,

אתה תמיד היית, נשארת.

עכשיו יבוא כאן מישהו אחר לידך,

אתה לא תגלה כלום (חבל..)

מבקשת ממך שתזכור, תשמור את הכתם שאין פה על הקיר."

סמכתי עליו. כנראה מטיפת האמון שהחיים לימדו אותי על… קירות.

לא כעסתי שהוא נשאר כמו קיר.

שמחתי שהוא מקפל בתוכו שרשום עליו את מה שלא יהיה מי שקרא.

זהו, הלכתי משם.

והקיר נשאר בתוכי.

קיר שיודע שהוא שרוט.

קיר שלפעמים צריך רגע זמן ללטף את השריטות, לראות את מה שאף אחד לא רואה.

ו – לרדת חזרה שתי קומות ולשעוט קדימה כאילו כלום.

היום אני קיר כזה אטום, משמים, לא מדבר, לא מרגיש.

מוזר.

לפני רגע, הייתי באורות, רציתי לכתוב, לעשות בי סדר רגע אחרי ליל הסדר. על כמה חירות יש לי, מאיזה מיצרים יצאתי מאיזה אני יכולה לצאת אוטוטו.

וככה, תקע אותי קיר, ירד המסך.

ולא מתחשק לי להרים אותו.

רק  לומר למי שמסכימה לשמוע – היום אני מאחורה, בתוך.

אטום לי, לא מרגיש לי כלום.

כן, יש לזה מחיר, כשאטום לעצב, אטום גם לשמחה.

כשאטום לעצמי – החיוכים שקופים לילדים.

המיטה והקיר שלידה מגנט מעולה בשבילי.

תשאלו מה הרווח?

פשוט. אין לי עכשיו שום רצון שקשה להשיג, שצריך לעמול עליו, לבכות עליו. אין עבר, אין עתיד ואפילו הרגע מתקבל כמו שהוא. כלום. יבש אדמה בלי גשם, בלי ברד, בלי מדבר. אין מסע ארוך שאת לא יודעת אם תגיעי לאיזה יעד. אין דרישות מעצמי, אין אכזבות. אין.

אין את האורות, אין את ההוכחות שאומרות לי שזאת אני הגלותית שחורצת לי גלות, שאני כבר פדויה וגאולה, אין הר גדול להגיע אליו וליפול.

אולי שמתי לעצמי יעד גדול מידי, רחוק.

אולי שכחתי לשאול של מי היעד הזה. שלי? או שלך בורא עולם?

אולי כשאדע שאתה לא כועס עלי אבא,

גם כשאני לפעמים נעולה באיזה מצור אחרי שאולי כבר הוצאת אותי ממנו.

אולי כשאדע שאתה לא כועס עלי,

שאני עם שכל של לפחות תרנגול ומתנהגת כמו ביצה,

אולי כשלא תחנוק האשמה את מיצרי נשמתי, לומר לי "בת חורין את כבר, מעכשיו הכל בבחירתך" –

אולי אז, ירד מסך הברזל הזה.

אולי אז, אוכל לפגוש את עצמי.

אוכל לראות אותך שאתה לצידי בכל רגע,

מאיר ונעול,

יעיל ואטום.

אולי אז, אצליח למשש את החירות בכל רגע קטן שאיתי, שקרוב אלי. שביכולתי.

אולי אז, אמשיך לייחל לגאולה אמיתית.

להיות אחת מעם שלם שמצפה. שזקוק כל כך להיגאל,

אולי אז, חסל סדר חיסול עצמי.

מילים יפות. תגידו אמן.

כרגע אני תחת כיפת ברזל קשוחה, קליפת ביצה אטומה.

טוב לי, סליחה. אני לא מחפשת טוב. אני שם.

תמסרו ד"ש לכל האפרוחים שבדשא,

שמחפשים אור, שרצים לעוד טיפת מזון וחום.

שרוצים לעוף גבוה, לראות מולם מי שמתרגש איתם.

אני פטורה מכל צורך.

קליפה דקה  חונקת אותי. שומרת עלי.

דקה?

אספר לכם כשאצליח עליה.