"ניסינו בטובות, נתנו פרסים ואפילו מאוד יקרים, ניסינו גם עונשים… אבל שום דבר לא עוזר…" אני שומעת את המשפט הזה בוואריאציות שונות מהורים רבים, שמרגישים תסכול לאחר ניסוי וטעיה בהתמודדות עם התנהגויות קצה מאתגרות בבית ומחוצה לו.
בגישה הפשוטה הזו של פרסים ועונשים, יש דילוג על שלב חשוב והכרחי, שלב הניתוח. יש בה ריצה לפתרונות, כשעדיין לא הגדרת את הבעיה ולא וידאת שהפתרון שבו בחרת אכן אמור לפתור את הבעיה, או במילים יותר טיפוליות: המענה שבו בחרת, אינו מגיב לצורך המסוים שצף כאן! לא שאני נגד פרסים, להיפך, אני בעד תגמול, אבל כזה שבא מהעיניים של הילד ולא של המבוגר, כלומר מה הוא רוצה? מה הוא צריך? מה יעזור לו להתאמץ? ולא מה נראה לנו שווה.
בניתוח התנהגות, שאלת השאלות היא: "מה הילד רוצה להשיג בהתנהגותו זו?" או מה משמר את ההתנהגות? מה הוא מקבל בעקבותיה, שגורם לו לשוב ולהתנהג אותה פעם אחר פעם?
בשלב הזה, ישנם הורים שמתבלבלים ועוברים משיח על הילד, מה הוא חושב, מרגיש, אומר ועושה, לשיח עליהם, מה הוא עושה להם! "הוא מעצבן אותי", "הוא מביך אותי", "הוא מתחצף אלי", "הוא עושה לי דווקא".
ומהו ההבדל? הבדל תהומי. ממצב שאתה סקרן להבין מה קורה כאן, מה עובר עליו, מה חסר לו, ומה הוא מנסה להשיג, ההורה תוקע את עצמו בסבך של תחושות ורגשות שלוקחות אותו לדיון המיותר: "מי הבוס כאן? מי מוותר למי? אם אוותר, לאן זה ידרדר?" כל השיח המיליטנטי הזה, אינו הולם עמדה של הורה, מבוגר אחראי אוהב דואג וטוב דיו, הוא אינו מקדם אותו לפתרון קונפליקטים לחינוך ולמודל נערץ, אלא מציב אותו בפוזה של לוחם, ובמלחמה כמו במלחמה, אין מנצחים! על כל ניצחון יש מחירים כואבים שאף אחד אינו רוצה לשלם! אז צאו משם מהר, מעמדת ה"כוח" כי תכף אשכנע אתכם שהעמידה בה מצמצמת את הכוח האמיתי שלכם עד למינימום.
פרופ' אדם גלינסקי קרא לעמדה הרצויה, אודותיה נכתב לעיל, "אימוץ נקודת מבט" ובמחקריו הוא גילה, שדווקא האנשים בעלי פחות כוח והשפעה, מצליחים יותר בקלות לאמץ נקודת מבט אחרת מזו שלהם, הם מסוגלים להיכנס לנעליהם של אחרים ולזהות מה הם חושבים מרגישים אומרים ועושים, אתם יכולים לבחון את עצמכם במבחן ה-E שלו, ולבדוק את זה בעצמכם, קחו את ידכם הדומיננטית וכתבו בקו דמיוני, מול מישהו את האות E על המצח שלכם, שאלו אותו "איזו אות כתבתי?"
וכעת בחנו את עצמכם, האם כתבתם את האות כך שאתם תוכלו לקרוא אותה? או שהתאמצתם להפוך את הכיוון שלה, כך שהאדם ממנו ביקשתם לקרוא אותה, יצליח לקרוא אותה בקלות? אם אתם באופציה השנייה, אתם בכיוון מצוין, מכווננים היטב אל הזולת, משקיעים בלהיות קשובים ומבינים, אם אתם בזו הראשונה, מחכה לכם עבודה רבה יותר, עליכם להתאמן על אימוץ נקודת מבט. התחילו להסתקרן, ושאלו אנשים לדעתם על כל מיני סיטואציות בהן גיבשתם לעצמכם דעה חד משמעית. כך תרחיבו את רפרטואר האפשרויות, ותתרגלו לחשוב שלכל מציאות פנים רבות, אם תזכרו את זה תזכו להיות הורים קשובים ומחנכים. ולמה?
כי הורה שחווה סיטואציה מאתגרת מול ילדו ומחזיק בדעתו שאלה: מעניין מה הוא רוצה להשיג? מה הוא צריך? מה משמר את ההתנהגות הזו? כלומר מה גורם לו לחזור שוב ושוב על ההתנהגות המעצבנת הזו? ההורה הזה, מחזיק בכלי נהדר שמקל עליו את ההתמודדות. הוא כבר בחצי הפתרון, הוא מסוגל לחשוב: "לו הייתי בנעליו של הילד כעת? מה היה עוזר לי? הוא כבר מתקדם עם "איזו דרך טובה יותר אני יכול ללמד אותו להשיג אותו רווח"? וכבר מכין לעצמו שיעורי בית למניעת העימות הבא.
גלינסקי גילה, במבחן ה-E תגלית מרעישה: משתתפים בעלי עמדת כוח רב היו בסבירות גבוהה פי שלושה, לכתוב E בכיוון המתאים לעצמם, בהשוואה לאלה עם כוח מועט. במילים אחרות הם פחות אמפתיים, פחות אנושיים, פחות מתחברים, כי יש להם כוח. כוח גורם לנו להיות ממוקדים במטרות שלנו, כשאנחנו בעמדת שליטה, המוח חוסך באנרגיה, ואינו טורח לפענח רמזים חברתיים דקים או רגשות של אחרים, כי הוא אינו תלוי בכך, ואינו צריך את זה.
לפי התאוריה הזו, לעמוד מול הילד בעמדה של: "אני הבוס ויש לי משמעת בכל מחיר" היא עמדה מסוכנת, כי היא מפחיתה לנו את יכולות התקשורת הבין אישית וממילא גם את היכולת לחנך על פי דרכו… העמדה הזו דווקא מצמצמת את הכוח שלנו עד להכחדתו לגמרי … העיקרון הוא דווקא לצמצם את הכוח כדי להגביר את ההשפעה והמנהיגות שלנו.
וביננו, מה הולך היום בכוח? בסופו של עימות, אנחנו אכן חלשים ונעדרי כוח, מה תעשי לילד? תמנעי ממנו הנאה? כמה כוח יש לזה? מתי הוא יתחיל להשיג את הנאותיו בעצמו ולאבד את התלות בך? לא משם אנחנו רוצים שהוא יקשיב ויתנהג! הכוח שלנו נובע דווקא מאותה חולשה, ממש בחינת "גיבור הכובש את יצרו" ו"מכובד, המכבד את הבריות!".
גם אלה שהכוח אצלם עוד עובד, אני מזמינה אותם לא לשמוח מוקדם מדי… הילדים גדלים והם בוחרים להשתמש באותה שפה שראו והבינו מצוין, שפת הכוח, נעדרת האמפתיה ואימוץ נקודת המבט… ומשתמשים בה גם כלפי ההורים! יש גיל שבו אכן ההורה כבר אינו חזק כמו שהיה (מבחינות שונות ומובנות), ואז מה?! להם אני מאחלת שתחרויות "הורדת ידיים" יישארו במרחב חדר הכושר בלבד!
לכן, בפעם הבאה כשאת קוראת לילד לאכול והוא תקוע במשחק ואינו מגיע, במקום להחרים את המשחק ולקרוא בכעס: "הרגע למטבח!", עצרי רגע, זכרי איך את לעיתים, אינך מסוגלת להפסיק באמצע משימה מאוד מאוד משמעותית עבורך, חזרי לילד ותני לו התראה שעליו לסיים את המשחק או לעצור בחמש הדקות הקרובות. כך שיהיה לו זמן לעכל ולהתכונן.
כשהקטנה שלך תבכה בכי תמרורים כי נשברה לה העוגייה, במקום להניף יד בביטול ולומר "בפה הכל מתרסק ממילא", הזכרי בחפץ יקר שקנית ובצער שנגרם לך כשנשבר, את ההסבר המלומד על העוגיה המתרסקת בפה, את תאמרי עם מנגינה כזאת נעימה ומתחשבת, שתאפשר לה להקשיב לך…
אם הילד איטי בהתארגנות, בהכנת ש"ב או בהתלבשות ומעכב אותך ביציאה מהבית, במקום להיות מתוסכלת ולהתפרץ ולעשות במקומו את המשימה, דמייני את עצמך מכינה מרשם חדש של עוגה שדורש ריכוז וזמן, ותצליחי לחוות את הילד לא כ"איטי" או מתמרח אלא כלומד ומתפתח…
ככל שתתאמני לצאת מעמדת כוח תתרגלי את צמצום הכוח, תצוף מחויבות פנימית לסיים את הקונפליקט/עימות/אתגרי משמעת מתוך אימוץ נקודת מבט, והיא זו שתוציא אותך אמא חזקה וסמכותית.
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
אתמול כבר ניסיתי את זה על ילדה עקשנית ממש וזה עבד פלאים.
תודה על עוד פוסט מחכים כמו תמיד!
תודה!!