אמא, אוכל!

"אמא הבטחת לנו עוף לשבת!" זועקות הקופות של חסדי נעמי. אמא? למה לא אבא? נראה שהחלק הזה של האוכל מסונף לנצח עם אמא, פורט על מיתרים נסתרים של דאגה, אחריות וחמלה.

ההתניה הזו היא בראשיתית, הקב"ה כרך אותנו עם האוכל של הפעוט באופן ביולוגי, וכך היא נשארת בתודעה שלו הלאה, עלינו להיות מודעים להקשרים הללו ולהשלכות שלהם על החלק ההתנהגותי של הילדים בעתיד. כי הם קיימים. עיתים הם נעימים ותורמים לנו, עיתים הם בועטים ומטרידים, אנחנו יכולות להשתמש בהתניה הזו לטוב או למוטב, ניתן ליהנות ממנה או להתרגז עליה: האם אישה מניקה נהנית מזה שהתינוק שלה תלוי בה וצריך אותה קרוב? ואם בגיל בוגר יותר, זה לא בשביל רעב, רק פינוק, האם עדיין טוב לה עם זה? כשבאים לסבתא בגלל שיש היום קוסקוס או קניידלך, סבתא נהנית מההתניה הזו וגאה בה? (או שהיא נעלבת שבאים בגלל האוכל?)

ההתניה הזו היא כל כך תלוית תרבות, שהמוסכמות חייבות להיבחן גם ובעיקר לאור התרבות בה אנו גדלים, כדי שנוכל לקבוע אם זה בסדר או לא, היחס האישי שלנו לעניין הוא קריטי, בעל ערך והשלכות משמעותיות, תחשבו לדוגמא על אמא שמרגישה כבולה ועצבנית בגלל ההנקה, היא צריכה לחשוב פעמיים, האם זה נכון לאוצר הקטן שלה, האם הוא אינו חווה מתח, וחוסר סבלנות עם זמן אוכל שמתקשר אצלו עם זמן אמא?

תחשבו על אמא עסוקה שזמן הארוחה אצלה הוא זמן איכות עם הילדים? האם הם יאהבו לאכול? אולי ימשכו את זמן הארוחה יותר כי כיף להם בו? זה יכול להיות מאתגר, אך גם יזום וחיובי מאוד, ביהדות יש את סעודות השבת והחג שהקונוטציה שלהם אמורה להיות חוויה משפחתית, קדושה ורוחנית והיא נסובה סביב אוכל טוב ומשובח.

אוכל הוא אנרגיה חשובה, כי היא בסיסית וקיומית, וגם מהנה ומספקת. ולכן, הבה נשים לב, מה קורה אצלינו בבית.

ילדים רבים מגלים בררנות באוכל, לעיתים זו אינה תופעה, אלא "טעם וריח שעליהם לא נתווכח" (כידוע, רוב הילדים אינם אוהבים קישואים, חצילים וכו' לפעמים זה נורמלי ועובר עם הגיל), לפעמים זה חלק מסימפטומים של חוסר ויסות תחושתי, (נפגוש את חוסר הוויסות הזה מתבטא בחושים נוספים: רעש בלתי נסבל, ריחות מציקים, מגע מרגיז (כגון: בגד שהוחרם בגלל סוג הבד או הפתקית), כשיש חשד כזה מומלץ מאוד על אבחון והדרכה אצל מרפא בעיסוק, דבר שעשוי להקל על כל המשפחה עם ההתמודדות. מי שמכירה את התופעות הללו, ודאי יודעת כמה עימותים התפרצויות ואי נחת מתרחשים סביבם. קחי בחשבון שגם בחברה ובכיתה, אמור ילד תחושתי לסבול והוא צריך כלים להבין את השונות שלו, ולהתמודד איתה מבלי להזיק לעצמו.

 ולפעמים העסק הזה עם האוכל, מתפתח להיות ממש הפרעת אכילה בררנית, "כל מה שנגע בעגבנייה, גבינה על לחם לא על חלה, שניצל אבל לא כזה, לחם בלי כלום! רק תפוח אדמה אפוי אבל לא מבושל," עם הגיל הולך המנעד ומצטמצם ואיתו גם הסבלנות שלך.

זה הזמן לעצור את כדור השלג המתגלגל וצובר נפח ולשים לב לדינמיקה המתפתחת סביב העניין, כי אנחנו במו פינו עלולות להעצים את התופעה לממדים מפלצתיים, ילדים רבים גילו את הדרך להחיות את ההתניה הוותיקה של אמא – אוכל  על ידי אכילה בררנית, או סרבנות, ואנחנו צריכות להיות ערות לסימנים: תבדקי טוב, האם הוא אוכל מבלי שאת רואה? או מנשנש במקום ארוחות? זה רמז התנהגותי מובהק! הוא משתמש ב"לא אוכל!" להדאיג אותך ולגרום לך להתעסק סביבו בהקשר של מזון חלופי או שכנוע.

היי מודעת לכך שישנם גם ילדים שמוכנים לסבול רעב ובאמת לא לאכול, כדי להשיג תשומת לב אמא ונוכחות (כמו גם ילדים שמוכנים לסבול מכות, שמרגיזים בסתר או בגלוי אחים או חברים, חוטפים, ומצפים לקבל אמפתיה ורחמים, כ"מסכן המוכה"). מכל מקום אם תהיי את זו שפותרת את בעיית האוכל, תגררי אל תוך מערבולת שאין ממנה מוצא ילדים נוספים במשפחה ימציאו הגבלות והסתייגויות חדשות כדי לקבל יחס מיוחד כזה, ואת תמצאי את עצמך פותחת מזנון מהיר: "כן, מה בשבילך בבקשה?", בזכותך, כל ילד יוסיף לרשימה עוד ועוד מאכלות אסורים מבחינתו, והפרעת האכילה עלולה להתפתח אפילו למקומות מסוכנים, שם, במקומות הללו, המטפלים, תמיד יחזרו אחורה ליחסים ולדינמיקה שבין אמא לילד, וינסו לברר מה באמת רצה הילד ומה אמא נתנה לו כי חשבה שהעניין הוא האוכל, דאגה מאוד ורצתה שהילד יגדל בריא וחזק! וקבלה את ההיפך הגמור…

אז הבה נברר את זה כעת, ונמנע את כל הסאגה המיותרת, אם גילית שהילד שלך רוצה אמא ומשתמש באוכל לצורך כך, דבר ראשון, למדי אותו היכן ילד גדול מוצא את אמא בקלות, בלי מאמץ יוצא דופן, אהבת אם, תשומת לב ויחס הם תנאי בסיסי לצמיחה בריאה בטוחה, לא צריך להיות ילדים טובים במיוחד, לא צריך לעשות מעשים הרואיים מרגשים או מעוררי התפעלות, פשוט להיות! פשוט להיות הבן שלך! זה העיקרון המרכזי.

ואיך תדעי אם הבררנות הזו היא מניפולטיבית והתנהגותית? אולי לא תדעי, אבל תנסי, לנסות, לא עולה כסף ואף פעם לא מזיק, הקדישי מספר פעמים ביום, בהם תתמקדי בו למספר רגעים, ללא כל קשר לאוכל או להתנהגות, חבקי, החמיאי, אהבי, הודי לה' עליו, כך בספונטניות ובחינם! ותבדקי אם ה"לא אוכל את זה" פוחת… (אל תסמכי על הזיכרון שלך! חייבים לרשום כדי לראות שזה עובד: נתוני קו בסיס – 10 סירובים ביום למזון המוצע. לאחר שבוע שבו עמדת ב"מסדר האהבה" שנקבע לפי יכולותייך (כגון: 4 חיבוקים ביום + 4 מחמאות שונות + קשר עין + חיוך אוהב =אהבת חינם!) את בודקת כמה סירובים ליום, סיכוי קלוש שלא תראי ירידה משמעותית.

אבל. רק רגע, יש גם מה לא לעשות. צריך להכחיד את ערוץ הצומי המוכר והקלוקל! איך?

משחררים שליטה  במטבח, "זה האוכל שהכנתי, חבל שאתה לא אוהב, מי שלא אוהב שיכין לעצמו סנדוויץ". יהיה יותר בלגן, יהיה קצת מרגיז, אבל מעכשיו, אמא נותנת יחס במקומות אחרים, ואין מו"מ, ואין ארוחה כבקשתך, אפשר להתחשב ולומר: בפעם הבאה, אכין מה שאתה מבקש… להקפיד על מינימום מלל, לא משכנעים, לא מסבירים ולא משווקים. שיעורי בריאות? בהזדמנות אחרת, בהקשר שונה. תוכלי לומר דווקא לזו שאוכלת את האפונה: את יודעת כמה ברזל יש באפונה? ברזל עושה אותנו חזקים, הוא מוביל את כל החמצן לכל התאים בגוף ואפילו למח, שאחראי על המחשבה והזיכרון, הוא עוזר להצליח בלימודים. ספרי לאלו שכן אוכלים על החלבון וחשיבותו, ספרי להם מה חשבת כשתכננת מה לבשל, וכמה השקעת לכבודם, והעריכי אותם על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

אם את ממש דאגנית, רחמנית ולא רגועה, והחלטת שאת חייבת לתת אופציה, תוכלי להכין בשקט בדממה משהו חלופי, אך לא לנהל על זה שיח!! לא להגיד "במיוחד בשבילך", אף ילד במשפחה לא צריך להתרשם שאמא מתעסקת יותר עם ילדים בררנים! אם את בחרת לעשות זאת, עשי בהבלעה, במחתרת ממש, כלאחר יד ולכל מי שמעונין.

כל העניין הוא הפוקוס שלך, השינוי כמו תמיד 😊 הוא אצלך, העבירי את היחס והשיח בזמן הארוחה, אל אלה שאוכלים במקום לנמנעים, זכרי, כל מאמצייך לגרום לבררנים לאכול עלולים להזיק יותר מאשר להועיל. ולכן, במקרה הזה, שב ואל תעשה, ובעיקר אל תדבר, עדיף!

רק שעלינו להיות ערניים להקשרים ולהשלכות שלהם על החלק ההתנהגותי.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]