גאוות בכורות

בכורות, זו מכה או ברכה? תלוי את מי שואלים כמובן… יש אימהות שלוחשות במתח, "זה הרבה מכות" הילדים בבית חוטפים ממנו, ועדיין לא גיליתי איך להפסיק את זה. ויש את אלה שתאמרנה: היא מקסימה הבכורה שלי, ברכה משמיים. אני לא יכולה בלעדיה, ואני גם לא יכולה איתה! היא עוזרת הרבה, ובדרך, משתלטת על כולם באגרסיביות… (לפעמים גם עלי, אבל חבל לי להתעמת איתה כי היא יד ימיני) ויש גם את אלה שנהנות מהאמא הקטנה שיש להן בבית, והן אינן יודעות שילדה הורית, זה אתגר שגדל עם הגיל, ולא לטובתן…

אז אכן, בכור/ה הוא סוגיה שלימה שצריך להתייחס אליה בכובד ראש, כי התורה הקדושה ציוותה: "כבד את אביך ואת אימך" – "את"- "לרבות אחיך הגדול",  וכידוע על פי התורה: הבכור יורש פי שניים מאחיו, כנראה שהתואר הזה הוא גם מהות משמעותית ומחייבת מאוד, שאמורה להיות מתוגמלת, ואם נחשוב על ההיגיון שבכך, אכן, יש לבכור אחריות פנימית שנוצרת מאליה, גם אם מעולם לא אמרתם לו זאת בפירוש, החברה שולחת לו מסרים סמויים של מחויבות ואחריות כלפי אחיו הקטנים ממנו, מה הוא עושה עם התודעה הזו? זה החלק האינדיבידואלי שבסיפור: יכול להיות בכור שיתקומם, ייבהל מהאחריות וינסה להוכיח לכולם שהוא לא רוצה את התפקיד הזה! ויכול להיות בכור שיאמץ  את התפקיד בחוזקה, ינסה לחנך את אחיו הקטנים, ויגלוש באלגנטיות לתוך נתיב ההורות…

ואיך אנחנו ההורים מגיבים לתופעות הללו? מתבלבלים! כי אנחנו רוצים בכור אחראי אבל לא שתלטן, זמין ומשת"פ אבל לא מתערב, בוגר ומוותר אבל לא קובע ומחליט, בקיצור, רוצים מושלמות, רוצים להינות מהתועלת שהבכור יכול להפיק מעצמו במערך המשפחתי אבל לא לשלם את המחיר!

אומנם היא קצת מגוחכת, הציפיה שלנו, ונראה כאילו זו המציאות ואנחנו צריכים לקבל אותה, את הפלוסים והמינוסים כעסקת חבילה. אבל לא תאמינו, זה דווקא כן אפשרי! את יכולה לקבל את ההטבות שהבכור מסוגל להעניק מהמקום הנכבד והמשמעותי שלו, ולא לוותר על מקומך כהורה בבית, אם תסכימי לשלם מחיר אחר שהוא דורש מבלי לדעת: חשיבה, קצת זמן ותשומת לב. ולמה אני מתכוונת?

ההשקעה בבכור/ה הינה ההשקעה המשתלמת ביותר, בכורים הם מודל התנהגות ותפקוד שאינו נופל מזה של ההורים ולעיתים אף חזק מהם, חייבים להיות מודעים לאנרגיה הגרעינית הזו ולנצל אותה לצרכי שלום דווקא. אם הרגלת את הבכור לשעת שינה, לסדר יום ולשיח מכבד, אך טבעי שהילדים אחריו נכנסים לתוך שבלונה מוכרת ומתפקדת, הם עושים את זה באופן אוטומטי ללא צורך בהטמעה, אימון או עימותים.

אצל ילדים ההיררכיה מובנית ומובנת מאליה, הם נולדו לתוך מציאות קיימת, יש משפחה, הרגלים וזרימה והם אמורים להשתלב בתוכה, ואם אנחנו לא מקלקלים ואומרים לילד הגדול: "תוותר לו כי הוא קטן!", הקטנצי'ק מסתכל מלמטה למעלה בהערצה על היצור הגדול שלצידו, הוא מבין את פערי הגודל והעדיפות הפיזית למרות שהוא מעז לנדנד ולדרוש צעצוע מסוים (ממש כמו אצל בעלי חיים, שם כללי הגודל והחוזק הפיזי מכתיבים את כללי ההתנהגות). אל תתפתו לחשוב שהעניין הוא הצעצוע, או מקום הישיבה, מרביתן ככולן של המריבות על צעצועים הם הסוואה למשיכת תשומת לב והתעסקות מצד האח או המבוגרים שסביב. ילדים קטנים מסוגלים להכיל כל לא ולהתמודד עם כל סירוב, מבלי לפצוח בבכי, נדנוד או הפגנות מכל סוג, אלא אם כן הם ראו או חוו שהאמצעים הללו יעילים להשיג את מטרותיהם. כניעה אחת לדרמה מעיקה, מזמינה את הדרמה הבאה וחוזר חלילה…

הקטנים מבינים טוב מאיתנו את הטבעיות שבמתן זכות קדימה למבוגר מהם, ואנחנו? אולי בהשפעת הליברליזם העולמי, אנחנו מתקוממים, מפקפקים בזכויות בשל גיל, ומסתכסכים עם עצמינו, במסרים סותרים, כשמצד אחד מעבירים את היין ומחלקים את ה"המוציא" עם זכות קדימה לבוגרים, אבל אומרים "תוותר לו הוא קטן!".

ואם באמת נאמץ את הגישה היהודית של "והדרת פני זקן", מתוך תובנה פשוטה שמי שחי יותר שנים ככל הנראה קנה חוכמה רבה יותר, לפחות בגיל הצעיר, ואפילו אם מדובר רק בחוכמת חיים, עדיין שווה לנו להנחיל לילדים מקום של כבוד והערכה לבכור, שמן הסתם, יש כלפיו וממנו יותר ציפייה, ואנחנו איננו שמים לב ככל הנראה, אבל בוודאות אמורים להכיר לו טובה על כל מיני עזרות ודוגמא אישית שנראים לנו מובנים מאליהם.

וגם אם אנחנו מלאי אכזבות, הרי שהדרך להגשמת הציפיות מתחילה אצלינו, אם אנחנו נחשיב את הבכורה ונקנה לה מקום של ייחודיות וקדימות, הבכורים יתרצו להיות במקום הנכסף וגם לתפקד כבכורים. ואכן, ראוי שיהיו ראויים.

נתחיל מה"ראויים". לבת ראויה יש שתי אופציות, יש את המשמעות של התגמול: "את מצוינת בעיני, ולכן מגיע לך". או שאני פשוט רואה אותך ואת בזמן הווה נראית על ידי, ושתי המשמעויות הכרחיות לקבלת בכורים ראויים, רק שאנחנו צריכות להתחיל עם האופציה השנייה על מנת שנשיג את  זו הראשונה. כלומר עלינו לראות אותם, להתבונן, להכיר ולהתייחס מקרוב כדי שנזכה לתגמל אותם כראוי. ואז נהיה גם אנחנו מתוגמלים כהוגן.

האם את אכן רואה את הבכורה שלך? אותה, בעצמה, לא רק את העזרה שלה בבית? האם את מכירה אותה ואת ההווי שלה? מה התחביבים? מי החברות? מי המורות האהודות ואלה שפחות? ולמה? מה היא עושה בהפסקות ולמה? מה היא אוהבת לעשות בזמן הפנאי? מה לאכול? מה לקרוא? ממה היא מתרגשת? ממה היא נעלבת? אם ידעת לענות על כל השאלות הללו ועוד רבות אחרות, מגיע לך צל"ש, זה סימן שבתך הבכורה 'ראויה' על ידך, את מתעניינת בה ובחייה והיא רואה בך אוזן קשובה ומשתפת אותך, לך רק נשאר ללחוש לה בשקט ובקול רם שהיא בכורה כיפית ואהובה, ושאת שמחה שהיא הבכורה שלך. כך תתני לה מקום ייחודי ומכובד במשפחה.

אני באופן אישי מעיזה לומר לילדים שאני אוספת אהבה לפי אורך ההיכרות וזמן ההשקעה ["נתינה מולידה אהבה" הר' דסלר] וכיוון שאותה אני הרי מכירה הכי הרבה שנים, ברור שיש לי כבר הכי הרבה אהבה עבורה… גיליתי שילדים מתחברים להגיון הזה, ושהחוקיות הזו מרגיעה את התחרות ביניהם ואת הדאגה למקום בלב של אמא (והדאגה הזו מכרסמת!). הם מבינים שזה נתון יבש וטבעי שהולך ומוסיף ולא תלוי במי שהם ובמה שהם עושים, הרגשתי שזה משרה שלווה, ויעיל ביותר במצבי קנאה סמויים או גלויים כלפי תינוקות שמקבלים הכי הרבה זמן אמא.

הכלל שאותו אנחנו צריכות לזכור הוא: "אם הם ראויים, הם הופכים להיות ראויים!". כלומר אם אנחנו רואים אותם, מתייחסים, מתעניינים, מעריכים מה שאפשר, הם הופכים להיות ראויים להערכה על מה שאנחנו מצפים.

ושאר הילדים? הם אחרינו! שומעים מאיתנו: "הגדול מחלק", "היא בכורה היא ראשונה!", "תכבד אותו, הוא הבכור" והם מתחברים לכללים שמחייבים את כולם. הסוד הוא, שאחרי שהבכור יודע שהוא מכובד וראוי, קל לו מאוד מתוך מקומו הנכבד לומר לעצמו: "אוותר לו, הוא קטן!" את, רק תצטרכי להגיד לו: "ראיתי שוויתרת לו אני מעריכה את זה מאוד, כיף לנו במשפחה שיש לנו בכור בוגר ונדיב!"

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]