נעים מאד, מטפלת נפש, מתמודדת נפש

מי אני?

זה אחת השאלות שאני מחפשת עליהן תשובה, אבל השאלה רק מסתבכת.

תסכימו איתי, שזה קצת מוזר שהמישהי עם האנרגיות בצוות שלכן בעבודה, עם האש בעיניים, זאת שלא מפחדת מאתגרים, אלא מחפשת אותם – 

היא זאת שתמצאו אותה (בעצם לא..) במיטה. מאובנת, מצליחה בקושי לחייך לילדים שכבר מנערים אותה בדמעות מהמיטה.

היא זאת שיש לה מחר יומולדת (תגידו מזל טוב..) והיא אמורה לשמוח כשהילדים מתכננים מתנה ומחביאים ציורים. והיא  שמחה באמת. רוצה לצעוק להם אהבה ולתת חיבוק מועך.

והידיים מתייבשות. לא משרתות את הלב הזה.

תסכימו איתי, שזאת,

 שתקראו לה אולי מקצועית, אולי מבוקשת, זאת שתאמיני בה, כנראה לא רק בגלל התארים, שהיא יכולה לעזור לכם או לבן המשפחה שלכם, שאולי תרדפי אחריה כדי למצוא זמן לפגישה, לפחות להדרכה או הערכה אם אין מצב להיכנס אליה לטיפול, זאת שתנסו שוב ושוב שהיא כבר תענה לכן סופסוף בטלפון ("למה היא לא עונה, בטח היא עמוסה") נכון, אבל לא רק.

 לפעמים  היא במיטה, והאצבע אפילו לא תצליח ללחוץ על המקש הירוק הזה. 

זאת שכל פעם שתגיע למייל (אוהו, כמה כוח צריך בשביל זה…) עשרות שחורים שמתמלאים ממוסדות, אנשי חינוך וטיפול  שהיא מדריכה, מלווה… תזכורות מעוד קורסים, הרצאות ומשימות שאולי היא לקחה על עצמה כדי להרגיש עוד קצת בצד הנורמלי, להאמין שמה שאתם רואים בה, הוא אמיתי.

אז נכון שלא תצליחו לחשוב שהיא יכולה להיות טיפשית ולעשות משהו למשל כמו?… 

ותאמינו שהיא בטח יודעת לפתור לעצמה את הבעיה של??… 

(נו, לא נעים לומר… אני עדיין רוצה שתאמינו שיש לי קצת ג'יגה של שכל)

זהו. לבינתיים.

אני אמשיך לראות במראה עיגולים שחורים מתחת לעיניים.

והבעל ישאל "את בסדר?"

ואני אומר בטון הכי נינוח "בטח, אל תדאג, אני לגמרי בסדררר".

והמראה שם תצרח עלי "את שוב עשית את זה, שוב את בבליל של הקאות, טיפשות מוחלטת! תתביישי!".

תגידו לי "איך רזית, ואיך עשית את זה?", ואני אקשקש לכם משהו שרק יזכיר לי כמה אני לא מה שאתם חושבים.

ואמשיך להילחם לחבר בין החלקים בנפש ולתת מקום לכולם (בעיקר אלו שתופסים מקום באגרסיביות כשלא מתייחסים אליהם..).

להילחם לקום כל יום. גם כשאני לא מצליחה לעשות את זה אתמול והיום.

וגם כשאין רצון לכלום אפילו כבר לא להילחם.

אז "מי אני" בכל הבלגן הזה?

זהו. אני מישהי שלא ידעה אם יש לה משהו חדש אחרי כל המדהימות שהיו פה לפני. הלוחמות האמיצות. שנתנו לי הרבה השראה וכוח.

(ומכוחכן אני מעזה להאמין שיש למי לכתוב 😊)

אמרתי לשבי שאני לא בטוחה שיש לי הגדרה שמחדשת מידע, אבל ביחד הבנו שאולי כדאי לספר (שאלתי את עצמי: למי? לכן? לי?) על המלחמה היומיומית של לחיות לצד (הלוואי…) הפגיעות, השריטות. (רק בלי התחייבות שאני תמיד בצד המנצח ☹)

חיים של להיות עם שאלות גדולות על הכוחות שלי מול עצמי, של להיות עם הרבה בושה, אשמה ובדידות בין המוני אנשים שאני איתם בקשר.

להיות אדם עם הרבה חלקים בריאים (מבטיחה…)

ועם הרבה שריטות שמרגישות חלק  מהזהות שלי, גם כשאני רוצה להזכיר לעצמי שהן בעצם תוצאה של פגיעות מתמשכות שעברו  על הנפש או הגוף שהתנתקתי ממנו כבר מזמןןן. 

הגוף שעוד לפני שהוא נפגע, הוא נולד לאמא- לוחמת -בדיכאון ארוךך… שלא בטוח ידעה מה לעשות איתו…

חשבתי, אולי ביחד נלמד לתת מקום ולכבד את כל החלקים שבנו, היפים, הנראים, והמקובלים פחות, ולא תשכנעו אותי שאתן לא "מתמודדות" (לפחות תנו לי להרגיש ככה 😊).

אז שולחת לכן חיבוק גדול,

לפחות על זה שרק בכן אני יכולה להאמין ולסמוך שתסכימו לראות הרבה ממי שאני,

אולי אז אצליח להאמין שהכל זה אני 😊