הילד שלך ביישן? נמנע מללכת, לדבר, לשאול, לפגוש – בגלל הבושה? קודם כל ולפני הכל: אז מה?! יש גם מבוגרים ביישנים! תזכרי שאפשר לחיות יפה, לתפקד וגם לשמוח לצד הבושה.
ולמה חשוב לזכור את זה? כי זה משחרר המון לחץ מכל העניין, ומאפשר לנו להכיל את המציאות העכשווית שלו, לקבל אותו כמות שהוא מבלי לשדר לו שהוא לא בסדר ושהוא צריך תיקון! תחשבי שהסביבה הקרובה שלך הייתה משדרת לך כל הזמן שמשהו בתפקוד שלך לא מקובל, מציק, מעיק ומדאיג, התחושה הזו של להיות נטל או צער או אכזבה לאחרים היא עצמה מועקה שתצריך טיפול בנפרד, ובעיקר היא תביא את התוצאה ההפוכה מזו שאת מקווה לה, ולמה?
כי כל הסיפור הזה של הבושה, יושב על ערך עצמי, ואם אני מבין שאני לא בסדר, צריך תיקון, מעיק על סביבתי, מאכזב את הורי, הערך העצמי שלי – יורד עוד יותר, ואז הסיכוי לשינוי הולך ופוחת. לכן מתוך לחץ ומצוקה משיגים תוצאה הפוכה, ורק אם נשלים עם המציאות הזו, נחיה איתה בשלום, נקבל את הקושי ולא ננסה לשנות אותו, הוא ירגיש בסדר, וביום מן הימים יחליט בעצמו לעשות את השינוי.
כי בשביל לעשות שינוי, הוא, הילד, צריך להרגיש בעצמו, שזה מעיק עליו ומגביל אותו, הוא צריך להיות אמיץ לבקש עזרה ולשוחח על זה, הוא צריך לאסוף בתוכו כוח להתמודד ולנסות ולהיחשף, וחשיפה עושים בהסכמה! מתוך רצון והבנה, ולא מתוך החלטה של הורה או לחץ של הסביבה.
אני בעד טיפול רגשי מקצועי כשצריך, אבל אני חושבת שמשוב ויחס נכון ויומיומי של הסביבה עשויים לתת מענה לרבים מהאתגרים הרגשיים הללו. טיפולים רבים עוסקים בהעלאת הדימוי והערך העצמי של הילד, היות וזהו המפתח לכל שינוי, ילד שמשוכנע שיש לו את הכוח, הכישרון והיכולת לא יהסס מלהשתמש בהם לטובתו. ואנחנו יכולים לעזור לו מאוד עם זה, פשוט לתת לו את התחושה שהוא אהוב, מקובל, רצוי, נחוץ ויכול, איך עושים את זה?
ראשית, אומרים לו מדי פעם שאוהבים אותו ושאיזה כיף שיש לנו ילד מתוק כמוהו! סתם, כי הוא שלנו. מפסיקים לחפור לו על כשלונות או נקודות שטעונות שיפור, כי הוא כבר לא שומע מה את חושבת שעליו לעשות, אלא "מה הוא לא" כרגע.
בנוסף, נהנים מתועלות שהוא מביא לסביבה ומתפעלים מהן ומהתוצאות שלהן, "הצחוק שלך מדבק, הוא משמח אותי", "אתה יודע שהאחים לומדים ממך איך מכבדים הורים?", "בטוח שהלימוד שלך, הוא זה ששמר עלינו".
מאירים כל עשיה ומסבירים איזה כשרון עומד מאחוריה: אתה רגיש לסביבה ואחראי, שמת לב בעצמך שצריך לרוקן את הפח… משקיען, עבדת על הציון הזה! אני זוכרת איך למדת בהתמדה למבחן! איזו זריזות, כל כך מהר חזרת עם הקניה… (רק לא להגיד "אתה רואה שאתה יכול! אפשר לחזור במהירות בלי להתעכב כמו פעם שעברה…" זה הופך את המחמאה להטפת מוסר).
אפשר לתמצת את זה לראשי תיבות: אנ"י – אהוב, נחוץ, יכול. שימי לב מדי יום להבהיר לו את שלושת הנקודות הללו ברוח טובה ומתוך חוויה, ותראי בחוש איך עליית הערך העצמי משפיעה על ירידת הבושה, (להרחבה בעניין, עייני בטור: איך מגדלים ילדים עם ביטחון עצמי?) תשימי לב שרף התפקוד מתחיל לעלות, האומץ מתחיל לבצבץ, הילד מתחיל להתחכך בפעולות שמעולם לא ניסה, מתחיל להעז לומר, לצאת, לפגוש, להתקרב…
ועד אז, את רק תציעי מדי פעם, אם הוא רוצה, הצעה שאפשר לסרב לה! על מנת להעיר את המסר, שתמיד את מאמינה שיום אחד יכול להיות שהוא יגיד: כן, אני מסכים ללכת למכולת / לשכנה / לסבתא, ואת לא התייאשת, לא הדבקת לו סטיגמה של ביישן או נמנע, נתת הזדמנות בכל פעם מחדש.
אם ראית שהוא העז לדבר, לבקש ולהתגבר על הבושה, תוכלי לחגוג איתו את ההצלחה, "אני יודעת כמה היה לך קשה", "ראיתי שאספת אומץ", "אפילו שהתביישת אמרת", ושוב, לא כדאי לומר: "אתה רואה? אתה יכול!" זה עלול להתפרש כלחץ ותביעה על כל אותן פעמים שלא.
אל תתערבי, אל תדחפי ואל תנהלי את הניסיונות שלו, אלא אם כן הוא מבקש את עזרתך! ואם כבר ביקש עזרה, הרי לך כמה כללים התנהגותיים שיוכלו לסייע להתקדם לאט אבל בטוח:
חשיפה להתנהגות מלחיצה / מפחידה / מאיימת הינה דבר מבורך, ככל שתתרבה ותקרה שוב ושוב, תמחק את הרושם השלילי הקודם מאותה חוויה, ולכן, עדיף שתוביל לחוויית הצלחה, אם אפשרי, כלומר: תגובה רצויה ומכבדת, כמו למשל: להכין את המוכר לקראת הניסיון של הילד ולבקש שיתייחס אליו בסבלנות (ברמה הגבוהה יותר, בעיקר עם מבוגרים, מתרגלים גם התמודדות עם יחס חסר סבלנות או אפילו התעלמות).
כדאי לחלק כל משימה קשה לתתי משימות: ללכת למכולת עם אמא – רק כדי לראות להכיר ולהתמצא באווירה ובמיקום החפצים והפעולות, זה מקנה ביטחון. בשלב הבא, רק ללכת לבד למכולת, בלי לדבר עם אף אחד. לעשות שם סיבוב / לבדוק אם יש מוצר כלשהו ולשוב, ורק אז: לקנות מוצר שאפשר לרכוש מבלי לדבר מילה, או עם ליווי לצורך בטחון, וכך הלאה לפי הקושי ולפי מידת האומץ.
אם הוא מוכן ללכת לשכנה רק להביא מוצר מבלי לבקש, תני לו את התמיכה הזו, כי חשוב שילך וייפגש, התקשרי את לשכנה ובקשי שתתן לו, או שתשלחי איתו פתק… העשייה החלקית לא נועדה להקל עלייך, אולי היא מכבידה, אבל היא תרגול וחשיפה חשובים עבורו, יכול להיות שיהיה "שליח דומם" לאורך זמן, אבל אל תוותרי ואל תשלחי ילד אחר, הוא זקוק לזמן הזה עד שיאזור אומץ.
והכי חשוב: אפס ביקורת! אם הייתה טעות או מעידה? היי הסנגור, הסבירי את במקומו את ההיגיון שבטעות! הוא צריך לצאת עם חווית הצלחה ותועלת מקסימלית. "הגיוני שתתבלבל, האריזות ממש דומות, כמעט לא רואים הבדל בין זו עם הבד"ץ לזו שבלי" / "גם אני לא סופרת את העודף, לצערי, אני סומכת על המוכרת, אבל מהיום אני אספור, כי אני רואה שיש טעויות".
לא לשכוח לשבח את התהליך, את האומץ את הניסיון, ואת הרצון לשינוי… גם אם הוא לא חווה הצלחה אבל הוא לפחות ניסה, וזהו עצמו יעד שהושג ולכן הוא גם נחשב חוויית הצלחה!
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
תודה רבה!
יפה מאוד! נהנתי לקרוא!
מדברים הרבה על העניין הזה שהילדים האלה חווים המון כישלונות וכו' וצריך לשבח ולתת להם הרבה פידבקים ועידוד על כל דבר קטן, אבל זה ילדים שגם לא נעים לומר, אבל מעצבנים הרבה וקשה לתת להם כל כך הרבה מחמאות, אז איך אפשר לעשות עבודה תודעתית כדי להקל את המשימה ולעשות זאת אמיתי?