מי אני?
זה אחת השאלות שאני מחפשת עליהן תשובה, אבל השאלה רק מסתבכת.
תסכימו איתי, שזה קצת מוזר שהמישהי עם האנרגיות בצוות שלכן בעבודה, עם האש בעיניים, זאת שלא מפחדת מאתגרים, אלא מחפשת אותם –
היא זאת שתמצאו אותה (בעצם לא..) במיטה. מאובנת, מצליחה בקושי לחייך לילדים שכבר מנערים אותה בדמעות מהמיטה.
היא זאת שיש לה מחר יומולדת (תגידו מזל טוב..) והיא אמורה לשמוח כשהילדים מתכננים מתנה ומחביאים ציורים. והיא שמחה באמת. רוצה לצעוק להם אהבה ולתת חיבוק מועך.
והידיים מתייבשות. לא משרתות את הלב הזה.
תסכימו איתי, שזאת,
שתקראו לה אולי מקצועית, אולי מבוקשת, זאת שתאמיני בה, כנראה לא רק בגלל התארים, שהיא יכולה לעזור לכם או לבן המשפחה שלכם, שאולי תרדפי אחריה כדי למצוא זמן לפגישה, לפחות להדרכה או הערכה אם אין מצב להיכנס אליה לטיפול, זאת שתנסו שוב ושוב שהיא כבר תענה לכן סופסוף בטלפון ("למה היא לא עונה, בטח היא עמוסה") נכון, אבל לא רק.
לפעמים היא במיטה, והאצבע אפילו לא תצליח ללחוץ על המקש הירוק הזה.
זאת שכל פעם שתגיע למייל (אוהו, כמה כוח צריך בשביל זה…) עשרות שחורים שמתמלאים ממוסדות, אנשי חינוך וטיפול שהיא מדריכה, מלווה… תזכורות מעוד קורסים, הרצאות ומשימות שאולי היא לקחה על עצמה כדי להרגיש עוד קצת בצד הנורמלי, להאמין שמה שאתם רואים בה, הוא אמיתי.
אז נכון שלא תצליחו לחשוב שהיא יכולה להיות טיפשית ולעשות משהו למשל כמו?…
ותאמינו שהיא בטח יודעת לפתור לעצמה את הבעיה של??…
(נו, לא נעים לומר… אני עדיין רוצה שתאמינו שיש לי קצת ג'יגה של שכל)
זהו. לבינתיים.
אני אמשיך לראות במראה עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
והבעל ישאל "את בסדר?"
ואני אומר בטון הכי נינוח "בטח, אל תדאג, אני לגמרי בסדררר".
והמראה שם תצרח עלי "את שוב עשית את זה, שוב את בבליל של הקאות, טיפשות מוחלטת! תתביישי!".
תגידו לי "איך רזית, ואיך עשית את זה?", ואני אקשקש לכם משהו שרק יזכיר לי כמה אני לא מה שאתם חושבים.
ואמשיך להילחם לחבר בין החלקים בנפש ולתת מקום לכולם (בעיקר אלו שתופסים מקום באגרסיביות כשלא מתייחסים אליהם..).
להילחם לקום כל יום. גם כשאני לא מצליחה לעשות את זה אתמול והיום.
וגם כשאין רצון לכלום אפילו כבר לא להילחם.
אז "מי אני" בכל הבלגן הזה?
זהו. אני מישהי שלא ידעה אם יש לה משהו חדש אחרי כל המדהימות שהיו פה לפני. הלוחמות האמיצות. שנתנו לי הרבה השראה וכוח.
(ומכוחכן אני מעזה להאמין שיש למי לכתוב 😊)
אמרתי לשבי שאני לא בטוחה שיש לי הגדרה שמחדשת מידע, אבל ביחד הבנו שאולי כדאי לספר (שאלתי את עצמי: למי? לכן? לי?) על המלחמה היומיומית של לחיות לצד (הלוואי…) הפגיעות, השריטות. (רק בלי התחייבות שאני תמיד בצד המנצח ☹)
חיים של להיות עם שאלות גדולות על הכוחות שלי מול עצמי, של להיות עם הרבה בושה, אשמה ובדידות בין המוני אנשים שאני איתם בקשר.
להיות אדם עם הרבה חלקים בריאים (מבטיחה…)
ועם הרבה שריטות שמרגישות חלק מהזהות שלי, גם כשאני רוצה להזכיר לעצמי שהן בעצם תוצאה של פגיעות מתמשכות שעברו על הנפש או הגוף שהתנתקתי ממנו כבר מזמןןן.
הגוף שעוד לפני שהוא נפגע, הוא נולד לאמא- לוחמת -בדיכאון ארוךך… שלא בטוח ידעה מה לעשות איתו…
חשבתי, אולי ביחד נלמד לתת מקום ולכבד את כל החלקים שבנו, היפים, הנראים, והמקובלים פחות, ולא תשכנעו אותי שאתן לא "מתמודדות" (לפחות תנו לי להרגיש ככה 😊).
אז שולחת לכן חיבוק גדול,
לפחות על זה שרק בכן אני יכולה להאמין ולסמוך שתסכימו לראות הרבה ממי שאני,
אולי אז אצליח להאמין שהכל זה אני 😊
שלום יקרות, תודה דבר ראשון שאתן כאלו מבינות ומחזקות!
(ותודה לשבי שעשתה אותנו פה- מבינות הרבה יותר על מורכבות הנפש…)
רוצה לענות לנעמה ולכל השואלות את ה"איך??"
איך זה לטפל תוך כדי שאת מטופלת? (לפעמים "מטופלת לא מוצלחת"..)
האם זה הגיוני? זה יכול לפגוע להיות לא הוגן עבור מישהו?
נכתוב על זה בטור הבא בעז"ה
בינתיים, לא מתאפקת לומר לכן שאת השאלה הזאת אני גם שואלת ועונה ושואלת ועונה לעצמי…
המדריכה שלי יודעת שמידי פעם נצטרך ביחד לומר את התשובות (אפילו שאני יודעת אותן טוב, והשטח יודע להוכיח לי)
ונצטרך בעיקר– להקשיב לחלקים שזקוקים שוב לאישור.
שעדיין חדש להם (גם אחרי יותר מ 10 שנה שאני מטפלת) שיש להם אפשרות וזכות לפעול, לחזק ולא רק להיות בצד החסר אונים והמושתק.
להיזכר שיש בי עוד חלקים וקולות שגם אם מולי הם מוחלשים עבור אחרים הם יכולים להתחזק- אבל בכל מצב הם קיימים! (אני כל כך שמחה לראות את עצמי כותבת את זה בסימן קריאה…)
להאמין שגם אם אני עדיין שקועה במערבולת מסוימת עדיין אני יכולה לגאול משם מישהו אחר. ואולי דווקא לכן…
'מצליחה אחת' מזדהה ממש עם מה שכתבת.
כזה נכון וכואב.
ומסכימה לגמרי עם לאה.
מטפלת/פסיכולוגית אמיתית הולכת להדרכה קבועה.
מטופלת.
וזה כמו לשאול 'איך אפשר להיות אימא אם את לא יציבה'
זה באמת אלה.
גם 'להיות תלמידה' של מורה לא יציבה זה ממש מלחיץץץץץ
וזה באמת ככה אם המורה לא מטופלת, ומוציאה את חוסר יציבותה על התלמידות.
אבל ממה שנשמע,
נראה שכאן הסיפור רחוק מזה.
וכל מי שקצת מכירה בנפש היא מבינה בדיוק:
יש את ההתמודדות, את הבורות, החושך, ויש את החיים,
כמו שכתבה לאה- שני חלקים.
וכואב לראות את הפער, וזה כ"כ אמיתי.
במגוון הטיפולים שהייתי – ראיתי שתרפיסטיות שעברו או מתמודדות עם משהו – הן ליגה אחרת.
אין מה להשוות,
את האבחנה, הזהירות בטיפול בנפש, ההבנה וההכלה- אין מה להשוות בעל ניסיון לשאינו כזה…
"אין מה להשוות,
את האבחנה, הזהירות בטיפול בנפש, ההבנה וההכלה- אין מה להשוות בעל ניסיון לשאינו כזה…"
מדויק כ"כ!!!
למרות כל האמור… ועם הרבה כאב ואמפתיה לכותבת
בעיני זה מערער מאד את התחושה לדעת שהמשענת שהמטופלת מנסה להישען עליו היא לא באמת (תמיד) חזקה ויציבה.
ובהשאלה: כל ילד צריך בשביל היציבות שלו הורה מבוגר להישען עליו כדי להרגיש ביטחון.
ואם המטפלת מטופלת בעצמת ובעצם מנסה לעטות שריון של חוסן, זה מאד מחליש…
ואולי גם המלווה שלה היא עוד שלב בפירמידה המתנדנדת הזו…
לי הקטע מרגיש איזו רעידת אדמה בנושא הטיפול…
גם ככה נושא הטיפול כ"כ רגיש, וידוע כי ישנם מטפלים לא מוסמכים שרלטנים שנוברים ב"פצע" ומשאירים את המטופל עם פצע מדמם…
גם אותי זה טלטל,
אבל אנסה לענות לך מהניסיון שלי כמטופלת
נכון שצריך להרגיש בטחון בטיפול וכמו שאמרת גם ילד צריך להרגיש שיש פה הורה שניתן לסמוך עליו, אבל לילד וגם למטופל יש גם צורך לראות שהאמא/המטפלת היא לא כל יכול ולא תמיד היא מושלמת ויודעת, היא בן אדם שגם מתמודד ונופל
כמובן שאין לזה כ"כ הרבה מקום בטיפול אך גם זה מופיע
וזה מלמד אותי ונותן לי את הזכות גם לא להיות מושלת ולקבל את עצמי ואת החלקים הללו
המטפלת לא מנסה לעטות על עצמה שיריון של חוסן, אלא היא באמת חזקה אך היא גם חלשה, היא בן אדם, זה להצליח להחזיק ב2 הקצוות הללו, היא גם מטופלת ומתמודדת עם האתגרים שלה, והיא גם מטפלת שיודעת להיות בשביל המטופל
ונכון יש מטפלים לא מוסמכים שרלטנים שנוברים ב"פצע" ומשאירים את המטופל עם פצע מדמם,
"שגם לא הולכים לטיפול -כי הם "מעובדים" ולמה להם טיפול? הם "מטפלים"
וזה עצוב וככואב
אבל אנחנו לא יכולים לשנות את העולם…
שלום לך קולגה יקרה. גם אני בטייטל הזה. "התפקיד" הכול מטפלת ומתמודדת בעצמי. מה שהעלית כל כך מוכר לי. מעניין לקרוא את התגובות מהצד של המטופלות, זה כנראה נשמע מלחיץ קצת , אבל, יש עוד משהו מעבר – גם אצלי לרוב לא יודעים על ההתמודדות. חוץ מהפעמים בהם נראה לי שהסיפור שלי יגרום להן לאמון – אני מבינה מה את עוברת – זה אומר מהמקום של הסבל. עוד דבר רוצה להוסיף אם יורשה לי – אין כמו מטפלת מתמודדת המכירה את הסיפור הכי טוב והרבה יותר מהידע המגיע מהלימודים. כי מי שלא חוותה את זה לא באמת יודעת עד הסוף מה באמת קורה. לנחש אין סיכוי. ואז יוצא שחסר ידע חשוב שלא מופיע בספרים, ולא מאפשר לתת מענה כמו שצריך.פה יש שילוב של החלק הלימודי פלוס הפרקטי לדעתי זהו שילוב אידיאלי.
ובקשר למטופלות – הן לא צריכות לדעת מה קורה אצל המטפלת .
מודה לך על ההזדמנות זו. ורוצה להוסיף עוד נקודה . מי שעוברת התמודדות וחושבת "לי, זה לא יקרה!" הייתי רוצה לומר לה שלא תהיה מידי בטוחה. הסבל לא נעלם ולא הולך לשום מקום אלא מצטבר עד ש…..
וזה קורה גם אצל נשים מוצלחות וחברמניות. לא כדאי להיות מידי גיבורה. יש לזה מחיר .עדיף לפנות לעזרה .בהצלחה לכולכן
הארת לי את עצמי… תודה!
מאחלת לכולנו שבקרוב יגיע היום, בו לא נחשוש לספר את עצמינו.כי כל אפשרות כזאת מהווה הקלה עצומה… ומתקבלים חיים אחרים…. [דמיינו מה התחושה כאשר יורדים מהחיים רגשות קשים ומגבילים כמו, בושה ,אשמה, תחושה של חוסר נורמליות ועוד ועוד].
ובינתיים חפשו אדם מיוחד אפילו אחד.
אם אפשרי, אשמח להיות איתך בקשר.
אני גם חושבת שרק מי שחוותה כאב יכולה באמת להבין כאב!!!!
אני חולקת על זה, זו אקסיומה שהיא לא בהכרח נכונה:
יש אנשים שחווים כאב עצום בחיים והם לא יודעים לראות ממטר את הזולת, יש אנשים שחווים כאב עצום בחייהם ומתוך כך הם נהיו רגישים ומכילים ולא שיפוטיים ברמה נדירה, ויש אנשים שלא עברו דברים קיצוניים
בחיים ועדיין הם רגישים מאד, מבינים ומכילים, אם זה מתכונות מולדות/חינוך ומודל סביבתי או מתוך שהם עצמם קיבלו כל כך הרבה הבנה וקבלה שיש להם הרבה בשביל הזולת.
אני מכירה משלושת הסוגים ומאמינה שכולנו:)
אז ברור שכאב עשוי לגדל ולהצמיח אם בוחרים בכך, אבל לא נראה לי
הוגן להפוך את כל מי שלא עבר משהו קיצוני בחייו לפחות רגיש או מבין,
כי אין בזה כללים.
בתור מטפלת רגשית שנים רבות שמתמודדת בעצמה… אל תדאגנה, מטופלות. רובנו המטפלות עברנו, ודווקא לכן אנחנו יודעות לטפל נכון. ברגישות אמיתית ובעומק. שמעתי לא אחת על מטופלות שלי ב'ברחו' ממקרים חסרי רגישות שגרמו להן להרגיש לא מובנות, כי משהו שם היה חסר ברקע. ולרוב גם מתמודדות נפש יודעות שכשהן לוקחות על עצמן תפקיד כל כך אחראי, הן חייבות לעמוד מאחוריו ולא 'להלחיץץץ'. ו,כן, לעיתים כשהקושי משתלט זה לא נורא (בתדירות נמוכה מאד כמובן) "לא להרגיש טוב". כמו כל בעל מקצוע אחר וכמו כל קושי רפואי אחר שגורם לכן לקחת חופשת מחלה.
אני לא חושבת שנכון להקביל את הטיפול כמו כל עבודה רגילה
בטיפול זה לא בדיוק כמו לקחת יום מחלה בעבודה אחרת…
המטופלים מחכים, ובשביל מישהי שנמצאת בתהליך, זה שפתאום המטפלת לא מגיעה זה לא סתם חופש, זה יכול להרגיש ממש כמו נטישה או לערער את הביטחון.
ברור שכשזה הכרחי וממש לא מרגישים טוב אז אין ברירה ולוקחים אבל זה ממש לא פשוט,
וכל מטפלת מקצועית יודעת את זה
האמת שבתור מטופלת עדיין אחרי כל הדיון הזה יש לי שאלות ואני אשמח אם אלו שמשמשות כמטפלות ומטופלות באותו כובע יענו לי..
ברור לי שמטפלת שחוותה/חווה קשיים בחיים שלה הופכת לאדם יותר מכיל, עמוק, ומבינה באמת מהו כאב,אין תחליף למי שהיה שם למטה וחווה את זה בעצמו אבל יש בעיני כל מיני סוגי התמודדויות, מה שמענין אותי זה האם מישהי שיכולה להיות מאובחנת בהפרעות ממש כמו דכאון, פוסט טראומה , הפרעות חרדה משתקות וכו יכולה לטפל באנשים שסובלים מזה? אני מתכוונת לטיפול נפשי מוסמך וארוך, לא לטיפולים קצרי מועד.
אני חלילה לא באה לשפוט אלא באמת לשאול מהתענינות כאחת שגם מתמודדת ומטופלת, הרי ההפרעות האלו יושבות על דברים לא פתורים בנפש, משבשות את מהלך החיים, יכולות לגרום לרגרסיות וחוסר תפקוד, אז איך אחת שחווה את זה כרגע יכולה להתחייב למטופל לטיפול ארוך טווח ולהיות לו משענת יציבה? מה קורה אם היא ברגרסיה? לא מתפקדת? מוצפת רגשית?
מצטרפת לשאלה
נעמי מן הסתם תענה על כך
אך בקצרה מהכרות של הנושא:
אנשים מתמודדים המשמשים גם כמטפלים הם בעלי יכולת הפרדה מופלאה:
הם מסוגלים בכובע אחד לארוז את ההתמודדות להניח בצד ולהיות לגמרי בשביל אחרים עד כדי שיוכלו להשען עליהם
ובמציאות אחרת מחוץ לכך – להתפרק.
ניתן לדמות זאת לאמא ששומעת אזעקה כשהיא נמצאת לבד
היא תרגיש אחרת ותתנהג אחרת מאשר כאשר היא עם ילדיה – והנפש שלה אוטמטית נכנסת למצב "מגן".
אנשים כאלה לרוב (לא תמיד) ההתמודדות שלהם תהיה שקופה יותר גם מול הסביבה הקרובה / הבעל / הילדים בשל ההרגל לאסוף את ההתמדות והכאב פנימה ולהיות כשהמצב והתפקיד דורשים.
בשלב זה אפשר לדון אם צורת ההתמודדות הזאת
מחלישה את הנפש:
השקיפות עשויה להעצים את הקושי ולהכאיב מאד
וההרגל להיות אסופים עלול להוסיף התמודדות.
וגיוס משאבי הנפש בכדי להיות עבור אחרים דורשת כוחות רבים.
או שהיא מחזקת את הנפש:
מוכיחה כל הזמן על היכולת שלה להיות, על החלקים הבריאים,
נותנת משמעות וכח ותקוה
ואף מוסיפה להבנה שלה את עצמה במקומות החלשים (כמו האם שיכולה להבין מה עבר עליה כשהיא רואה את הבהלה של ילדיה)
מן הסתם נעמי עוד תכתוב על כך.
במשך השנים מטפלים רבים מפורסמים ומקצועיים היו גם מתמודדים בעצמם וכתבו על כך. וניתן לקרא כתבים מקצועיים שלהם על הנושא.
בשורה התחתונה
מטופלים רק מרווחים ממטפלת כזאת:
שגם מכירה מקרוב את התהומות שאיש לו יוכל להכיר.
(ואגב זה ממש לא אמור לעלות בטיפול, היא לא אמורה לומר "אני גם.." ואם היא אומרת זה סימן שאלה גדול על מקצועיותה, זה צריך להיות שמור לתדרי ההבנה שאינם מועברים במלל אלא מבפנים אל הבפנים)
והיא גם בעלת יכולת לאסוף את ההתמודדות שלה ולהיות עבורם.
יתרונות שלא יסולאו בפז.
הסתיגות קלה:
מטפלת כזאת צריכה להיות:
א. עם הכשרה מקצועית מעמיקה (תנאי סף לכל מטפל!)
ב. עם הדרכה מצוינת שתוכל לעזור לה לעבד את הקונפליקטים.
(הדרכה טובה היא תנאי הכרחי בכל מקרה לכל מטפל באשר הוא!)
ג. הסתיגות בנוגע למצבים פסיכוטיים בהם האדם אכן לא מסוגל להפרדה הנ"ל.
באופן כללי מטפלת- מתמודדת תצטרך להיות עם יד על הדופק בנוגע למילוי היומן שלה ביחס לתקופות, והאמת? כל מטפלת צריכה להיות עם יד על הדופק על זה 🙂
ניתן לסכם זאת כך:
האם מנתח יכול להיות גם חולה לב?
בוודאי שכן, ולהפך ברור לכולם שהוא יהיה רופא עם איכויות רבות יותר.
אך הוא יצטרך להיות עם יד על הדופק- אם היד שלו רועדת בעקבות החולי, ואז זה מסוכן.
בנוגע לשאלה "אבל הטראומות שלה עוד לא מעובדות"
יש לפתוח דיון "מהן טראומות מעובדות"? מתי טראומה נקראת מעובדת? איזה רמה של עיבוד נקראת ריפוי? האם יש נקודה ממנה ניתן לומר "זה כבר מעובד/ זה עדיין לא מעובד"? ועוד ועוד
ובכל מקרה נקודת המוצא בעיני צריכה להיות: טראומות מעובדות ושאינן לא נעלמות, הן תמיד יהיו וילוו את האדם עד סוף חייו עם המעלות והחסרונות
שאלת המדד לעיבוד וריפוי היא כמה הן משפיעות על התנהלות האדם ועל סביבתו ובאילו מקומות…
ועוד נקודה לסיום: אין מתרס שבו מעבר אחד נמצאים חולים- מטופלים אומללים ומהצד השני בריאים- שיכולים להיות מטפלים.
החיים כמו החיים מורכבים מעליות וירידות וכולנו נעים כל הזמן בין 2 הצדדים, כן גם מטפלים.
(שכאמור יודעים לעשות את ההפרדה הזאת גם בהתמודדויות שאינן "נפש" בין מה שמגיע איתם לחדר הטיפול כמטפלים – האיכויות שהן מביאים איתם מתוך ההתמודדות של החיים, ומה חייב להשאר בצד…)
נעמי, בהצלחה, מחכים לקרא אותך.
יווווהוווו!!!!!!!!!!!
איזו רהיטות!!!!!
איזה הסבר יפה….
והחלק הכי חשוב לדעתי:
"אין מתרס שבו מעבר אחד נמצאים חולים- מטופלים אומללים ומהצד השני בריאים- שיכולים להיות מטפלים.
החיים כמו החיים מורכבים מעליות וירידות וכולנו נעים כל הזמן בין 2 הצדדים, כן גם מטפלים.
(שכאמור יודעים לעשות את ההפרדה הזאת גם בהתמודדויות שאינן "נפש" בין מה שמגיע איתם לחדר הטיפול כמטפלים – האיכויות שהן מביאים איתם מתוך ההתמודדות של החיים, ומה חייב להשאר בצד…)"
יפה מאוד.
וואו, איזו תגובה מסבירה ומקצועית, תודה
תודה רבה על ההסבר, מהמם ומאד עושה סדר.
אז את בעצם אומרת שמטפלת שסובלת בעצמה כן חיבת להיות ברמת יציבות מסוימת, נכון? ברמה שהיא חיה חיים נורמלים לצד ההתמודדות או הכאב.
כי האמת שמהפוסט למעלה זה כן היה נשמע לי שיש ממש רגרסיות/זמנים של חוסר תפקוד- "היא זאת שתמצאו אותה (בעצם לא..) במיטה. מאובנת, מצליחה בקושי לחייך לילדים שכבר מנערים אותה בדמעות מהמיטה"
וזה לא כ"כ הסתדר לי עם עקביות ויציבות של טיפול נפשי ארוך, אז אולי לא הבנתי נכון מספיק?
אם תקראי שוב תראי מה שכתבתי על יכולת הפרדה
"רמת יציבות מסוימת"
אומרת שהיא חיה גם חיים של תפקוד כמטפלת איכותית ויציבה (מסתייגת מאד מהמילה "נורמליים"- מכיון שמדד הנורמליות הוא רחב מאד עד בלתי קיים) מחוץ לכאב.
כאישה לאיש/ כאמא לילדים/ כאישה לעצמה
היא יכולה בקושי להצליח לחיייך או להיות במיטה
מוקד השאלה הוא:
באילו זירות היא צריכה ויכולה לגייס את יכולת ההפרדה.
מכיון שבאופן טבעי כמטפלת –
החיים האישיים לא נכנסים לחדר הטיפול ומטבע הדברים חייו האישיים והפנימיים של המטפל "שקופים" בחדר הטיפול, שכן הזירה שייכת למטופל-
לכן שם זה אפשרי ואפילו מחזק.
לעומת זאת
אם היא תגייס את היכולת הזאת בחיים האישיים (בעל, משפחה, ילדים-תלוי באיזה שלב) – היא עלולה להחלש הרבה יותר שכן בחיים האישיים הקרובים היא דווקא אמורה לבא לידי בטוי ואם תאסוף את עצמה גם שם, היא לא רק תחלש בעצמה אלא תפגע ותחליש את מערכות היחסים התקינות והנכונות.
(ניתן לדון בנקודה זאת ספציפית כאמא לילדים האם אמא צריכה להיות "מטפל" ולהיות "שקופה" מול הילדים? מה הגבול הדק באימהות בין כנות מאפשרת לכנות פוגעת? בין אוטנטיות בריאה לאוטנטיות שאינה כזאת? ועוד–וזה נושא לדיון נפרד כנראה ובכל מקרה לא שייך לדיון הנ"ל כמטפלת למטופלים)
'ואם היא תאסוף את עצמה גם שם, היא לא רק תחלש בעצמה אלא תפגע ותחליש את מערכות היחסים התקינות והנכונות' משפט תמוה ביותר,
זה בסדר ומובן שהיא מתקשה לתפקד בבית כי שם נגמרים לה הכוחות והיא לא בתפקיד,
אבל להגיד שזה מה שיפגע ויחליש? לא היה לי מובן,
לתפקד בבית זה לא אומר להיות בתפקיד או אולי דווקא כן אבל בתפקיד שונה-כרעיה וכאמא, תפקוד מגיע בד"כ מחיוניות וכוחות נפש, וחוסר תפקוד מגיע מנפש עייפה/פצועה/מותשת וכו.
את אומרת שבעצם
אדם יכול להיות בזירה אחת סופר מתפקד מבחינה פיזית, מנטלית, נפשית, רגשית וכו, ובזירה אחרת פשוט לא….בד"כ הזירה שדורשת ממנו יותר ושם החיים האמיתיים שלו עצמו. זה בסדר. ומובן.
אבל להגיד שחוסר תפקוד בזירה האמיתית הוא דווקא מעלה? ומי אמר שלא קורה שם ערבוב בין זירה לזירה? זירת הבית וההפרעת אכילה כפי שמשתמע, זירת הגוף המנותק וזכרונות קשים מהעבר שזולגים אולי מול מטופלות שסובלות מאותם דברים או שמזכירות דמויות שפגעו או הפוך משדרות חוזק ואישור שאין במקום אחר?
בשביל זה באמת דרושה רמת מובחנות והפרדה גבוהה מאד, וכמובן טיפול, היום כבר יודעים שאין דבר כזה "לוח חלק"-וטיפול דורש ממטפל להיות מאותגר מול רגשות שונים, להיות מודע אליהם מצד אחד ומצד שני לא לתת להם לנהל את הטיפול במידה וזה לא משרת בצורה נכונה, גם הזדהות יתר ללא הפרדה עשויה להיות לדוגמא פוגעת.
אין בדבריי שמץ חלילה של ביקורת על חוסר תפקוד או סבל גדול ככל שיהיה והפוך זה נוגע לליבי מאד כי עלו מבין השורות סבל גדול שראוי רק להכלה ואמפתיה, אלא מילותיי הן תמיהה וחשש לגבי ההשפעה מול מטופלות.
בקיצור מחכה לטור הבא אולי יהיו תשובות.
לעניין המשפט התמוה:
כל הדיון כולו הוא על אישה יקרה
שאינני מכירה
אך ניתן לקרא בין השרות או על גביהן ממש
שהנפש הכאובה והמתיסרת שלה היא נתון קיים כרגע.
(מיועד להיות משופר? מרופא בעתיד? יתכן, אך כרגע זה הנתון.)
תפקוד מלא בזירה האמיתית במקרה כזה
עשוי להיות חיסרון,
שכן הוא עשוי להעצים את השקיפות של הכאב
עשוי לשאוב משאבי נפש עצומים במקומות שהנפש צריכה להרגיש בהם "בבית", ולנוח מהמאמץ,
ומכיון שהנפש ה"כאובה"/ מנותקת מהגוף מתמודדת במלא העוצמה גם במקומות אלו,
המשמעות של זה תהיה:
התמודדות נוספת קשה מאד של עצמה מול עצמה, בנוסף למקומות שזה הכרחי, המון המון המון בדידות ושקיפות גם במקומות שאנחנו יכולים וצריכים "להיות נראים" בהם (כמו בזוגיות) ותוספת אנרגיות בהסתרה והסתתרות גם במקומות הכי קרובים.
הדבר הזה בפרוש יכול לפגוע במערכות יחסים קרובות, שכן הסתרה והסתתרות וחיים של בדידות אינם עולים בקנה אחד עם מערכת יחסים זוגית בריאה כדוגמא.
כשאדם נדרש לתפקד במלוא התפקוד גם במערכת שאמורה לתת לו מקום, המצוקה רק תחריף ומערכות היחסים יפגעו הרבה יותר.
כך שבמקרה הזה,
כשהנפש הפצועה היא כבר נתון קיים, ועוד לא הצליחה להגיע "אל המנוחה והנחלה"
'אם היא תאסוף את עצמה גם שם, (בזירות הנוספות) היא לא רק תחלש בעצמה אלא תפגע ותחליש את מערכות היחסים התקינות והנכונות'.
—
בנוגע ל"לוח חלק" בדיוק כמו שכתבת:
מכיון שכל מטפל כיום יודע ומודע לכך שהוא אינו לוח חלק
שהוא מתמודד עם העברות
מתמודד עם רגשות שעולים
ונדרש לא לתת להם לנהל את הטיפול
ממילא כמו שכתבתי נדרשת הדרכה טובה ומודעות
בין אם מדובר במטפלת-מתמודדת, כמו במקרה הזה
ובין אם מדובר במטפלת-מתמודדת עם החיים בכל מיני בחינות אחרות, כמו בכל המקרים.
(ובנוסף, ובמאמר מוסגר, לכל מטפל האחריות והבחירה באיזה הפרעות לטפל ובאיזה לא.
ועדיין נדרשת מודעות גבוהה, ידע מקצועי והדרכה מקצועית ומעולה, כי לעולם אין לדעת מה יעלה…)
למה זה נראה לי כמו תגובה שנערכה על ידי הבינה מלאכותית?
נערכה ע"י בינה????
תנסי אותו
נראה אותו מביא לך כזאת תגובה.
בכנות?
מעליב אחרי שאני יושבת לנסח וחושבת ארוכות על כל הגיג והברה,
ומקדישה זמן ניכר, כדי לענות מענה אמיתי לנשים שבאמת רוצות לשמוע תשובות.
אבל –
ואת זה אני כותבת בעיקר לעצמי, צריך לדעת בחיים להתמודד גם עם כאלה תגובות, ולדעת שגם כשאת נותנת לא תמיד הצד השני יקבל בתודה…
תודה על החיזוק….