הטור האחרון שלי.

סיימתי לכתוב.

סיימתי לצעוק את מה שהיה בי, סיימתי לצרוח מה שרציתי שיבינו.

לא סיימתי להרגיש, לא סיימתי לכאוב, אבל יודעת שעכשיו יהיה לי יותר כח להתמודד עם הכל, אחרי כל השיתופים שלי והתגובות המרגשות שלכן.

תודה שבאתן להיות איתי במסע, ההוא שהתחיל לפני הרבה שנים.

תודה שהייתן, שנתתן את ליבכן בשבילי.

כל אות ריגשה אותי ממש ממש. לא הגבתי בתודה על כל תגובה בנפרד, אבל אומרת עכשיו – חיבקתי כל מילה מעודדת. שמחתי מאוד מאוד, זה עשה לי טוב.

אני חייבת לספר לכן; היה לי טוב לשתף, היה לי טוב לפרוק.

עשה לי טוב לדעת שיש מי שקורא אותי, שיש מי שרוצה להבין, שיש מי (והרבה) שאוהב, מחבק אותי מרחוק, ואומר לי: "את ראויה".

תודה שראיתן אותי, תודה שהייתן.

לפעמים שאלתי את עצמי: "חגית, למה עשית את זה? למה את חושפת את עצמך במרחב כל כך גדול, שכולם יכולים לראות אותך? למה פרשת שם את הנפש שלך?"

ולא, אני לא עונה לי את התשובה שחשבתי בתחילה, ההיא שמספרת על מודעות.

אני עונה לי: 'כדי לתרום לעצמך, כדי לתת לך להיות. לתת לך כל מה שאפשר, ואם זה יכול לעזור, תעשי את זה'.

כי הנפש, כל כך צריכה להיות.

ותודה שתמכתן בה, בי.

נתתן להיות.

מעריכה את כולכן, מתמודדת כמוני.

מעריכה כל מי שנתנה לי במילים שלה,

—–

חגית