לקח לי הרבה זמן לקלוט; היא שולטת בי.

לקח לי הרבה זמן להבין שההפרעה שלי שולטת בי.

לקח לי זמן לקלוט: לא אני השולטת, לא אני הדומיננטית בסיפור. מישהו גדול גדול שולט עלי, נוגס ממני כל חלקה טובה שהיתה. לקח לי זמן להבין: אני המפסידה.

הדבר הכי גדול שהאנורקסיה שלי יודעת לעשות, הוא לגרום לי לחיות באשליה, תעתוע כל כך גדול, כל כך כוזב, שאני פשוט מאמינה שאני מקבלת חיים על ידה.

במצב שאני נמצאת היום, עוד קשה לי להאמין שהיא באמת לא. במצב שלי היום אני מרגישה שהיא באמת נותנת לי חיים, זורקת עלי משמעות, מתיזה טוב. קשה לי להרגיש את זה,
אני מרגישה שהיא חלק מאוד גדול מהאני שלי, חלק גדול בחיים שלי,

שאם לא היא – גם לא אני.

אבל קלטתי, ובשכל אני יודעת, זה לא נכון. וזה, זה…

ריקנות.

אני בטוחה שכל מי שסובלת מהפרעת אכילה מזדהה עכשיו חזק עם המילה הזאת, כי כן, מאחור למשמעות האובייקטיבית שאני מרגישה, עומדת ריקנות נוראה, בור ריק ממים. צחיחות ויובש שאין כמוהם עוד בעולם.

וזו האשליה הזאת.

הביטחון שהיא נותנת לי הכל.

האמונה שבלעדיה חיי אינם חיים.

כי אני באמת מרגישה שהיא נותנת לי!!! שהיא עוזרת לי, שהיא תומכת בי, שהיא אולי, אולי גורמת לי לא להרגיש כאב שאני לא מסוגלת להכיל,

אני מרגישה את זה, חזק כל כך.

וקשה לי להיפרד ממנה… אפילו שהגעתי כבר לשלב הזה שאני מבינה שזאת אשליה, אפילו.

עדיין קשה לי מבפנים.

אבל חושבת שאת השלב הכי משמעותי כבר עברתי; הבנתי שהיא משלה בי, רק משלה.

מצרפת כמה מילים שכתבתי יום אחד:

אני שונאת להילחם בך.

שונאת שאתה אויב שלי.

ואיך כל יום אתה מגיע, בוקר צהריים וערב,

בין לבין.

ואיך שכל יום זה קורה,

אנחנו נלחמים.

אני שונאת את זה.

שונאת להילחם בך ולמה מגיע לי

אותך.

אין לי מושג.

כי רק אלוקים יודע,

הוא שלח אותך אלי; אויב מגושם שלי.

ואני מנסה להאמין שהוא סומך עלי,

סומך עלי שאתמודד איתך.

לא, לא שאנצח,

לא שאגיד לך להפסיק לבוא.

להיפך; שתמשיך.

ושאני אדע,

שאני אדע מה לעשות בך, איך להילחם נכון.

אני שונאת אותך.

אבל מבינה שכדאי לי לדעת,

מבינה שכדאי לי לתת לך לחיות איתי בשלום.

מבינה את זה.

ורק בזכות זה אני אצליח.

רק בזכות.

—–

חגית.