אני כועססס! איך נמנע ונרגיע תוקפנות?

אני רוצה, אני כועס, אני תוקף!

"יש לך כמה דקות? לא נעים לי אבל חייבת לשתף אותך שלאחרונה ממש קשה לנו עם נועה.
כשהיא רוצה משהו היא דורשת, כשאנחנו אומרים לא, לפעמים הכל הופך לוויכוח שמסתיים בהתפרצות זעם נוראית. היא מגיבה ככה גם כשדוד אחיה מסרב לתת לה משהו או שיש ביניהם ויכוח.
זה לא היה ככה… באמת! לא יודעת מה קרה.
איך אני מונעת את זה? ואיך אני אמורה להגיב כשהיא מתחילה לזרוק חפצים ולצרוח?"

אילו רגעים שהלב שלי מתמלא ברגש שקשה לי לקרוא לו בשם.
תחושת שותפות אמתית, כנות, הזדהות עמוקה (כי גם אני אמא!)
וידיעה שעכשיו הדרך תהיה יעילה יותר.

נועה שלך תהיה בסדר גמור.
בשנה הראשונה של החיים שלה היא הכירה את העולם הטוב סביבה, כולם רקדו סביב צרכיה ורצונותיה – שזה טוב! ככה היא למדה לבטוח בעולם.
בשנה השנייה לחייה נועה החלה לקבל מעט גבולות, קצת "לא", "אסור", "מסוכן".
אולי זה לא כל כך מצא חן בעיניה, אבל היותה סמוכה ובטוחה על הוריה, ובנוסף התפתחות החשיבה והשפה שבתחילת דרכה, גרמו לכך שלרוב היא קיבלה את הסירוב בשקט יחסי.
בשנה השלישית נועה החלה ללמוד מה היא רוצה, היא החלה להכיר שיש מערכת גבולות שעליה להיות כפופה אליו, ושהמבוגרים שם לעזור לה להתנחם כשהיא לא מקבלת את מבוקשה.
ועכשיו, כשנועה גדלה, היא מסרבת לקבל את חוסר סיפוק רצונה ולקיים את הדרישות שנכפות עליה,
היא ביססה את העצמאות שלה, הכירה את מערכת הרצונות והצרכים,
ועכשיו, למה פתאום אומרים לי "לא"? למה אני צריך לוותר על משהו שאני רוצה?

נועה מתפתחת. בואו נעבור את השלב הנוכחי בשלווה וביחד.

אצל מי נראה יותר תסכול ותוקפנות? אצל ילדים פעילים יותר, ילדים בעלי מערכת רצון חזקה.
כשהפיתוי חזק מאוד ויש סיכוי טוב יותר להצליח – גם הילדים העדינים יותר עלולים להגיב בכעס ותוקפנות.
אז למה הם זקוקים?
 1. שנבין את הצורך שלהם.
 2. שנסביר להם מה שהם מרגישים.
 3. שניתן להם רמה מסוימת של בחירה כשזה אפשרי.
 4. שנעריך אותם ונתפעל כשהם מצליחים לוותר ולהישמע להוראות.
 5. שנעצור אותם במידה והם לא מצליחים לבד.

ואם עשינו את כל הרשימה והגענו לקצה?
איך עוצרים ילד שמגיב בתוקפנות? אפילו שהבנו, הסברנו, הבהרנו?
קודם כל: ודאו שאכן עשיתם את זה!

הילד עדיין מתפרץ?

מה עושים? קודם כל הטרמה בזמן רגוע ושליו:
"שמנו לב שכשאת מאוד רוצה משהו, את כועסת וצועקת. אנחנו מבינים שזה מאכזב לפעמים אבל לפעמים אנחנו אומרים לא, זה התפקיד שלנו לדאוג ולשמור. גם אם תצעקי – אנחנו לא נשנה את דעתנו.
אם נראה שאת כל כך כועסת אנחנו נשלח אותך להירגע. איפה יהיה לך נעים להירגע? יש משהו שיכול לעזור לך להירגע אם צריך?"

זעם

משפט ששמעתי מחיים עומר: אל תחכו שהילד יהיה בלתי נסבל לסביבה, הרחיקו אותו עם הביטוי הראשון לזעם (לקח את הכיסא אחורה, תנועות תוקפניות, פנים מאווד כועסות)
ובמשפט של גוני לוין: כשהילד צופר, במקום ללחוץ על הברקס, זה הזמן להוריד אותו מהכביש.
ולמה? כי עכשיו אפשר בדרכי נועם אסרטיביות.
"חמודה, את נראית כועסת, גשי בבקשה לחדר ותחזרי אלי כשנוכל לדבר בנחת".
 

חשוב להטרים בזמן אחר, נינוח: "נועה אהובה, מהיום כשאנחנו מזהים קצת כעס אצלך אנחנו נאמר לך ללכת להירגע, זה ממש לא עונש אלא עזרה. אם יש משהו ספציפי שיכול לעזור לך להירגע ספרי לנו".


בטויי זעם וקושי בשליטה עצמית –
הובילו את הילד למקום רחוק מאחרים, הימנעו ממלל מיותר (גם אם הילד מדבר!) תחזרו על מילים שמכוונות הירגעות בטון רגוע ותקיף: עכשיו נרגעים! / אני עוזרת לך להירגע / אנחנו נרגעים ביחד /עוד מעט זה יעבור.
חכו לרגיעה.
ברגע שההתנהגות הזועמת פוחתת (לא מסתיימת!!! אלא עברה את השיא והחלה לרדת) –
זה הזמן לתת "פוש". אני רואה שאתה מתחיל להירגע, אני שמה לך שעון ועוד 5 דקות תלכי למטבח לשתות משהו.
* חשוב להשאיר זמן מוגדר כדי שהילד יכוון את עצמו להירגעות מוחלטת, ובנוסף ישב קצת גם אחרי שהזעם עבר לחלוטין ויחזיר את המח הניהולי לתפקוד.

• מומלץ לא להחזיר את הילד מיד לאותה פעילות שהתפרץ בה. כדאי לכוון לפעילות אחרת.
  
  

אם מטפלים בהתפרצויות ובתוקפנות נכון, היא פשוט עוברת!
מניסיון.