כשהבן שלי נפצע בתאונת קורקינט

הבן שלי, אב לילדים, נפצע בתאונת קורקינט. כנראה שאעסוק בזה לא מעט כיוון שזו היתה בהחלט טראומה רצינית, שלמדנו ממנה דברים רבים, אבל זה כל כך טרי שקשה לי להתעסק עם זה עכשיו, אבל שני דברים קטנים שקרו לי בעקבות האירוע הלא מלבב הזה והבנתי מהם משהו שכדאי להעביר הלאה אני אשתף כאן ועכשיו.

הוא גר בצפון הרחוק והתאונה ארעה באשדוד, בזמן שהם באו אלינו לחופשה השנתית שעליה אף אחד לא מוותר. אני כאם וסבתא רואה בזה הזדמנות לפגוש את הנכדים לכמה ימים, שבהם ממש אפשר לראות ולחוות אותם. אני מסלקת מהיומן כל פעילות שהיא, ורושמת על כל עמוד בגדול את שמם, לאמור, רק הם תופסים כרגע את עולמי, כי מתי יוצא לנו להיות כמה ימי פעילות ביחד? המפגשים שלנו הם שמחות ושבתות וזה לא כמו סתם ימי חול ושיגרה של חופש. והם בוודאי שמחים כי הם באים לקבל את כל האטרקציות שאשדוד יכולה להציע להם בקיץ בתוספת פינוקים של סבתא.

ואז הכל נעצר. קרה מה שקרה והפוקוס עבר אל בית החולים, הם חזרו הביתה מתי שחזרו, והוא נשאר במרכז, שם מנתח הרופא הכי טוב בתחום, וכידוע עם רופא טוב מגיע מלאך טוב… הוא עבר שני ניתוחים ונשאר להשגחה עד שיכל לחזור לביתו עם כיסא גלגלים למשך החודשיים הבאים…

הוא לא היה בבית יותר משלושה שבועות, ואשתו המסורה פתחה שנת לימודים עם כל הילדים לבדה, ותפקדה כאבא וכאמא עם כל הדאגה והכאב, ושמרה שלילדים תהיה שיגרה ברוכה. כמובן שהם שוחחו כמעט כל שעה, ולילדים היה אבא ששמע מהם כל מה שקורה בחייהם והיה מעורב, ובכל זאת זה לא כמו אבא בבית.

ב"ה שהגיע הרגע שבו הוא יכל לחזור לביתו, ולאחר כמעט חודש בו הוא לא היה בבית, אחרי שני ניתוחים שבהם היינו איתו אנחנו ההורים והאחים והאחיות שגרים במרכז, זכינו להחזיר אותו אל אשתו וילדיו, וזה היה יום חג לכל הצדדים.

היתה ב"ה שמחה גדולה ואנחנו ההורים שמחנו לראות אותם מאושרים באיחוד המשפחה. ובהמולה הגדולה כמעט לא נשמע קולו של בן הארבע שואל: "אבא, חזרת הביתה לתמיד?" הצלחתי לשמוע את השאלה הכאובה הזו ולחבק אותו, ולהבטיח לו שכן, אבא חזר הביתה, לתמיד. ואחר כך, כשחזרנו את הנסיעה הארוכה לאשדוד בלעדיו, חשבתי לעצמי כמה פחד היה לקטן הזה בליבו כל הימים האלו, כי בעצם הוא לא באמת יכל לדעת מה קרה, וכל הסיפורים לא ענו לו על השאלה הקשה: אבא יצא לטיול עם אחיו הגדולים ולא חזר, יום ועוד יום ועוד יום… ולבן הארבע לא היתה אפשרות להבין את המכלול, הוא ב"ה לא יודע מה זה ניתוח, והוא לא יודע כמה זמן זה שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע, מבחינתו זה נצח, והוא דאג ופחד…  כמה אנחנו צריכות לשים לב דווקא לקטנים שלא ממש מבינים את הסיטואציה. כל סיטואציה.

למחרת היום בו הוא נסע הביתה לא הצלחתי לתפקד. נפלה עלי עייפות מוזרה שלא הכרתי, סוג של אין כח לזוז, פשוט אין כח, אפילו לחשוב. לא הצלחתי לייצר ולו אות אחת עם משמעות, בזבזתי את הזמן על כלום, וזה הדבר שהכי פחות מוכר לי בחיי. אני לא מבזבזת זמן, אני ממלאה אותו ב"ה בהמוני דברים, ואף פעם לא מספיקות לי השעות ביממה… והנה עכשיו אני לא עושה כלום.

בערב, אחרי יום מעצבן כזה שבו לא הבנתי מה קורה לי, עשיתי עם עצמי בדיקה ונפלה ההבנה: כמעט חודש הייתי בחזית של התאונה, ביליתי שעות רבות בבית החולים כולל לילות נטולי שינה, סידרתי תורניות והייתי מעין מנהלת כללית של כל האירוע, גם בבית הצרכים היו רבים ואני הייתי אחוזת תזזית מרוב מטלות שהאירוע הזה חייב. וזה היה סוחט, קודם כל נפשית, כי לראות ילד שלך, ולא משנה באיזה גיל, עובר דברים קשים, זה כואב וסוחט רגשית. וקשה גם פיזית, נסיעות בלי סוף, תורנויות, והמון לילות ללא שינה.

אחרי שהוא חזר הביתה, למרות שהדאגה נשארת ולמרות שהאירוע לא הסתיים, מרכז הכובד עבר אליו ואל אשתו, והגוף והנפש שלי הרשו לעצמם להרפות. להרפות לגמרי. לא לחשוב, לא לעשות, לא לפעול, פשוט לנוח. זה היה מבהיל וגם מעודד, מסתבר שגם בלי שנתכוון מערכת הבקרה שלנו יודעת לאזן את עצמה.

אז אם מידי פעם נופל עלייך זמן עצל כזה, והלוואי רק מתוך חוויות טובות כמו חתונה וכו', אז תני לעצמך לנוח. פשוט לנוח. תרפי קצת ותתאוששי.

והעיקר? שנהיה בריאים בע"ה.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]