מה את אומרת? מה השם רוצה מאיתנו?

הלכתי לתופרת. ערב חג גם אצלי וגם אצלה, כל עם ישראל בתזזית חגים מבורכת. היא לא גרה ממש קרוב, זו אומנם קפיצה, אבל ההלוך ושוב לוקח זמן יותר מהתיקון הקל בעצמו. גם היא מבינה את זה ובכלל אין לה כח לעוד שקית בערימה ההולכת ומתגבהת של תיקוני חג. במאמר מוסגר, תמיד כדאי לחשוב על התיקונים כמה שאפשר מוקדם, כדי לחסוך את כל הדברים של הרגע האחרון שמעייפים אותנו וגם את נותני השירות, ולהשאיר רק את ההכרח כמו עכשיו, הפריט שהבאתי לתיקון – לפני חודש היה כנראה עדיין במחסני החברה ועבר לידי רק בשבוע האחרון.

כך או כך, היא אומרת לי: שבי, אני אעשה לך את זה במקום. הקול שלה משדר עייפות אין קץ, ואנחנו עדיין עשרה ימים לפני ראש השנה. אני יושבת והיא לוקחת את הבגד לתקן, אני מוציאה עיתון שלא היה לי זמן לקרוא בבית, וכל אחת מאיתנו בשלה. היא מדברת בטלפון, וכיוון שידיה תפוסות היא שמה אותו על רמקול. אני מניחה שהיא עובדת כך הרבה, כיוון שזה יכול לחסוך לה הרבה שעות של סידורים אחר כך, אם היא עושה אותם תוך כדי תיקונים ללקוחות, ואלו שמדברים איתה יודעים שהם על רמקול. ובעוד מאמר מוסגר: אף פעם אל תדברו ברמקול אם לא יידעתם על כך את מי שמעבר לקו, כדי שלא ידבר מה שלא כדאי שזרים ישמעו.

ובכן, היא מדברת ברמקול, אני יושבת מטר לידה, וברצוני או שלא אני שומעת את השיחות. אחת מהן מגיעה מבעלה, הוא מתעניין לדעת מה קורה עם בת הארבע שלהם בגן, אנחנו בסך הכל שבועיים אחרי תחילת השנה, תמו ימי הניסיון, בהם הגננות מתרגלות לילדים (הילדים מתרגלים הרבה יותר מהר…) והתחילה השגרה שתימשך בערך שבוע עד שיתחילו החגים…  ומתוך השיחה אני מבינה שלא היה להם פשוט עם הגן שאליו הילדה שלהם הוכנסה ועם הצוות.

"אז איך היה הבוקר?" הוא שואל באמפתיה, ומכוון לאיך הילדה היתה כשהכנסת אותה לגן. היא נאנחת אנחה משברת לבבות. "לא אופטימית," היא אומרת, "זה לא זה".

ואז הוא אומר משפט מפתיע: "אז מה את אומרת? מה השם רוצה מאיתנו?"

האוזניים שלי מתעוררות לשמע המשפט הלא צפוי, התופרת, חרדית, שומרת קלה כבחמורה, ובכל זאת ההכנסה של הקב"ה בצורה כזו לשיחה פשוטה ויומיומית, זקפה לי את האוזניים והחסירה פעימה. כי זו השאלה שצריכה ללוות אותנו כל הזמן. אבל האם זה כך בפועל?

ככה בפשטות. לילדה לא טוב בגן? לאמא יש עוגמת נפש? בואי נתבונן מה המסר שאלוקים רוצה מאיתנו, כי לכל דבר יש את השליחות שלו מלמעלה, וכל דבר שקורה לנו הוא סיבה להיעצר ולראות את הקב"ה בעניין.

התיקון הסתיים במהירות רבה, אפילו לא הספקתי לשמוע את המשך השיחה וחבל שגם לא את התשובה, אבל השאלה שלו הידהדה בי כל הדרך חזרה ועדיין מהדהדת. היתה לך עוגמת נפש? לא הסתדר משהו? חשבת, תיכננת, רצית ולא יצא? משהו התבזבז? נתקע? לא הלך כרצונך? זה לא קורה סתם! זה מסר מאלוקים. תעצרי, תחשבי, אולי יש משהו שאת יכולה לעשות ואין לו שום קשר לתלונה ולקיטורים על הגננות, או כעס על בעל החנות ששכח את המשלוח הדחוף שלך, או טענות על הבן המתבגר הלא מתחשב, ונרגנות על הבוסית שלא מעריכה מספיק.

במקום כל זה פשוט לשאול: ריבונו של עולם, אתה הרי אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב, ואם משהו לא מסתדר לי, אולי אתה רוצה להעיר לי כאן משהו? להאיר? אולי זה רמז שצריך לשנות משהו? לבדוק את עצמי? לעשות עוד או להפסיק לעשות?

ועם הבמחשבה על השאלה הזו אני חושבת שאגיע הרבה יותר מוכנה לראש השנה.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]