פרק 69: תפסיקי כבר

ה'אמן' האחרון התפזר בבית העלמין.

שיר הטמינה את פניה בחצאית של ציפי, שסוככה עליה בשתי ידיים, פניו של חזקי שעמד לידן היו רטובות מדמעות. ישי תמך בזרועו של אבא. "בוא נלך." הוא אמר בעדינות.

"אני אלך להדליק את המזגן ברכב." יחיאל פנה משם לכיוון החניה.

"בואי, שיר." אמרה ציפי. שיר נצמדה אליה בלי לזוז.

"נבוא לכאן עוד פעמים, בעזרת השם, שיר." שידל חזקי. "עכשיו הולכים."

"אמא שלך רואה אותנו עכשיו מהשמיים." אמרה ציפי עדינות. "היא שמחה שבאנו לכאן, והיא גם רוצה שעכשיו תבואי להיות איתנו בבית, ובפעם אחרת נגיע שוב. אמא מסתכלת עליך כל הזמן. היא אוהבת אותך גם כשהיא בשמים."

היא הזיזה ממנה ברכות את שיר, אחזה בידה, והובילה אותה משם. שיר נענתה לה, נמנעת מלהביט בדיני, באמא שלה, או באחד מהאחרים.

עיניה של אמא היו אדומות. "לפחות עם ציפי שיר כן מדברת." היא אמרה חרישית לדיני. "חשבתי שאחרי שהיא דיברה עם חזקי וציפי בבית, היא כבר תדבר עם כולם."

"כנראה קשה לה לפגוש כל כך הרבה אנשים בבת אחת." ענתה דיני. נורא שכך היא נאלצת לזייף לאמא. חזקי היה צריך לדבר עם אמא כבר אתמול.

"יכול להיות ששיר נכנסה שוב להלם." אמא הייתה מודאגת. "ילדה בגיל שלה לא צריכה להגיע לבית העלמין."

"חזקי אמר שהוא התייעץ על כך עם העו"סית."

"היום חושבים שאין הבדל בין ילדים למבוגרים, זה לא טוב."

ציפי התיישבה עם שיר במושב האחורי, כמו בדרך הלוך. אמא טיפסה במאמץ למושב האמצעי. דיני עלתה אחריה, מבטה נפגש עם זה של שיר. הייתה רוצה לה משהו, אולי להביע אהבה, אבל כבר לא חשה שהיא יכולה לעשות זאת בטבעיות. מועקה שלא ידעה לקרוא לה בשם געשה בה כשהתיישבה.

שיר נתלית בציפי כמו ילדה שנתלית באמא שלה, טוב שיש לה במי להיתלות. מה חזקי ציפה שהיא עצמה תעשה בבית העלמין? שיר לא גילתה שום צורך בתמיכה ממנה. שיר גם לא דברה. לא איתה ולא עם אף אחד אחר. כמה פעמים רק לחשה באוזניה של ציפי. או של חזקי.

"למה חזקי מתעכב?" יחיאל שאל, אולי כדי להפר את השתיקה שברכב.

"להתקשר אליו?" שאלה ציפי.

"לא. זה בסדר. נחכה עוד קצת."

מחלון הרכב נראו בני המשפחה המתפזרים לרכבים השונים. ישי התניע. חזקי הגיע מכיוון בית העלמין כאשר מוטי לצידו.

מוטי נענע בראשו, מוטרד. חזקי מיהר קדימה כמי שרוצה לסיים את השיחה. דיני הביטה בהם, בקלות היא יכולה לתאר לעצמה את חילופי הדברים שבין שניהם.

"מרגישים את המזגן טוב מאחור?" שאל יחיאל.

"כן. תודה." ציפי ענתה, נימת קולה מאופקת. מאז שנפגשו בבוקר היא הקרינה מרחק שקט, מסויג, שונה לגמרי מהלבביות הרגילה שלה.

"מצטער שעיכבתי אתכם." אמר חזקי כשנכנס גם הוא.

"זה בסדר." ענה יחיאל קצרות.

דיני קיפלה את המושב שלצידה, כדי שחזקי יוכל להכנס למושב האחורי. כשעתיים של נסיעה לפניהם, נסיעה דומה לזו של הדרך הלוך. חזקי – בשינוי של מאה שמונים מעלות ממה שהיה לפני החג והשבת – מחפש דרך לשוחח, ליצור קשר בין כולם, לרכך. היא עצמה משתפת איתו פעולה, וכך גם אמא. ציפי מדברת גם היא. שיר שותקת, ובמושב הקדמי מתכנס אבא בעצמו. יחיאל, לצידו, מן הסתם מרוצה מכך שהנהיגה משחררת אותו מהצורך להשתלב בשיחה.

אמא מנסה מדי פעם לדבר עם שיר, שואבת עידוד מכך שציפי כן מצליחה לתקשר איתה, אינה מודעת למה שבאמת קורה.

למה זה מגיע לה. דיני נשפה בשקט. ברגע שהם יחזרו הביתה היא תתקשר לחזקי.

___

כשהם חזרו הביתה היא שחררה את ריקי מארי המיילל בזרועותיה, הקשיבה לאלישבע שהתלוננה על עבודת הפרך שהייתה להן מאז שחזרו מבית הספר, חייכה לשושי שישבה מצוברחת על הרצפה,  בקשה מיחיאל להפריד בין יונתן לאילה שהתכתשו ביניהם, וכמעט קרסה על המיטה שלה בחדר, כשארי בזרועותיה.

___

'אל תגזימי, טובה.' קולה של אמא מתוח. 'את לא יכולה ללבוש את החצאית הזו.'

'אם אני לא יכולה, אז איך לבשתי אותה בחנות?'

'טובה!'

'את רוצה לראות איך אני לובשת אותה?' קולה של טובה מתמלא חיים. היא רוצה לריב. היא פשוט רוצה לעצבן את אמא בכוונה.

ברכיה של דיני בת השבע רועדות. היא נצמדת לפינת הספה.

'טובה, אני מבקשת ממך.' אמא מפצירה. 'את תתחרטי אם תעשי את זה, אני אומרת לך. את לא תרוויחי מזה שום דבר.'

'אל תגידי לי ממה אני מרוויחה וממה לא.'

'טובה, תפסיקי עם זה כבר. תתנהגי בהגיון.'

'תגידי תודה שאני לא לובשת מכנסים.' טובה מצמידה למותניה את החצאית שקנתה, חצאית קצרה עשויה מבד עבה וקשה בצבע כחול משופשף. החצאית מגיעה עד למעלה מברכיה. 'אוף, למה דווקא אני הייתי צריכה להיוולד למשפחה הדבילית הזאת?'

'די. טובה!' אמא צועקת פתאום. 'די! די! די!'

טובה נרתעת. רק לרגע. 'תמיד את אומרת לי להגיד שטוב להגיד מה שאני מרגישה.'

'תפסיקי כבר.' דמעות עולות לקולה של אמא. 'די!'

'אז להגיד את האמת אסור?'

___

ליבה של דיני הלם. ארי ייבב. היא הצמידה אותו אליה.

אילה נכנסה. "אמא, אף אחד לא נותן לי לשתות."

"איפה אבא?"

"אני לא רואה אותו."

"אז תחפשי. או שתבקשי מריקי לשתות."

דיני כרכה את זרועה סביב ארי, זיכרונות מתנפצים בה. חולשה ממלאת את כולה.

את הדיבורים האלה של טובה – חזקי זוכר?

מדברים היום גבוהה גבוהה על לקבל ילדים בכל מצב. גם בת שמגיעה הביתה כמו בחצאית ג'ינס ההיא של טובה, וגם גרוע יותר.

כל העלונים הללו, שמסבירים על נשמות גבוהות, על הניסיונות המיוחדים לדורנו, על מסלולים שונים של נשמות, על התפקיד הגדול של להכיל ולקבל ולאהוב ולאהוב ולאהוב.

איפה כמה מילים להורים שהבת שלהם שונאת אותם בלי סיבה.

וחזקי שמע את כל זה.

כמעט את הכל.

הוא היה בישיבה כשחלק מהעימותים הללו התרחשו, אבל הוא שמע מספיק כדי לדעת.

משהו כמו הסתובב בתוך ראשה. היא חייבת לדבר עם חזקי.

הטלפון שלה בסלון.

אם היא תקרא לילדים להביא לה את המכשיר, דקות השקט הבודדות ימוגו גם הן.

___

בערב חזקי התקשר.

"את יכולה לדבר עכשיו?" הוא שאל.

ריקי ואלישבע עדיין הסתובבו, ארי בדיוק נרדם, יחיאל לא היה בבית. אחרי שהשכיב את הקטנים, הוא יצא עם המחשב, לחוץ להדביק את קצב העבודה אחרי הימים שהפסיד בשבוע שלפני כן.

"כן. אני רק נכנסת לחדר."

חזקי המתין עד שהיא סגרה את הדלת אחוריה.

"רציתי גם אני להתקשר אליך." היא אמרה.

"למה?"

"בקשר לאמא, ועל הכל."

"מה על אמא?"

"שאתה צריך להגיד לה שהיית בקשר עם טובה."

"זה רק יעשה לה רע, דיני."

"אבל היא תדע בסוף. זה יהיה עוד יותר רע."

"למה שהיא תדע? אף אחד לא יודע, חוץ ממכם וממוטי. מוטי לא יספר, וגם אתם לא, והיא לא תדע."