פרק 68: מרחב מחיה

בבת אחת הם נחתו לשגרת יום חול של אחרי חג ושבת.

הילדים יצאו למוסדות, ארי למטפלת. הוא ודיני היו בדרך להורים, לנסוע איתם לבית העלמין בבאר שבע.

"אני לא קולטת שזה באמת." אמרה דיני לצידו.

"שמה באמת?"

"הכל. הפטירה של טובה, שטובה לא נמצאת."

הוא הנהן, שומר בינו לבינו מילים שעמדו לו על קצה הלשון. רעייתו לא דברה עם אחותה כבר עשרים שנים, זה לא שעכשיו היא נפרדה ממנה.

"זה קצת מוזר שחזקי חושב שהתמיכה שלי חשובה לשיר." שמע אותה אומרת. "הרי גם ציפי מגיעה."

"שיר נקשרה אליך בזמן שהיא הייתה אצלנו. היא כנראה צריכה אותך."

"היא הייתה אצלנו שלושה ימים וחצי. את ציפי היא מכירה כבר שנים."

"יכול להיות שלך יש יותר גישה." הוא אמר, מאמין במילים שלו. לדיני יש יכולת להתחבר ולהבין וליצור קשר, כמו שלא להרבה אנשים יש.

"ציפי מאד טובה עם ילדים, וסתם כך עם אנשים." ענתה דיני. "אולי סתם כך חזקי חושב שצריך שתהיה לשיר כמה שיותר תמיכה מהמשפחה." היא נאנחה בקול. "אם הוא לא היה מסתיר כל השנים, הייתה לה הרבה – הרבה יותר תמיכה."

"נכון." יחיאל תמרן בזהירות ליד רכב שחנה באמצע הכביש. "אבל לפחות הוא לוקח את האחריות על שיר. חששתי שזה ממש יסתבך, שאף אחד לא יסכים לקחת אותה."

דיני שתקה.

"את לא שמחה שזה לא נופל עלינו?"

"אני כרגע לא שמחה מכלום, נראה לי." היא אמרה. "ומה שאתה אומר – ברור שיש לי הקלה שאנחנו לא חייבים לדאוג לשיר. בכל זאת קצת מעורבב לי. מבחינה מסוימת אני כן רציתי לגדל אותה, למרות שבשכל ברור לי שזה אתגר לא נורמלי, ושזה קשה מאד."

"הרגשתי שאת מאד רוצה לקחת אותה."

"למה אתה כל כך לא רצית?"

"מה פירוש 'למה', זה נטל גדול מאד."

"ברור. ברור. אני מתכוונת – ברור שטוב שאנחנו לא צריכים לקחת אחריות על שיר, אבל כשעדיין לא ידענו שחזקי ייקח אותה, היה הגיון לשקול את זה. לא?"

"הגיון לשקול – כן. אבל לא להחליט בלי לשקול."

"אני לא החלטתי בלי לשקול. רציתי לשקול את זה, רק שאתה היית לגמרי סגור שאתה לא מסכים."

"זכותי להיות סגור על ההחלטה שאני לא רוצה לגדל ילדה שלא שלי."

"אתה יכול להחליט ככה, אבל לפחות לדבר על זה."

"לא דברנו?"

"לא."

הוא עצר ברמזור שבצומת עזרא-כהנמן.

"דיני, כל בן אדם נורמלי מבין שאי אפשר להצניח על אנשים ילדה שלא שלהם ולהגיד להם לגדל אותה."

"כן, אבל כל בן אדם נורמלי גם מבין שאם זו ילדה יתומה של אחות שנפטרה, בלי אבא, אז לפחות מדברים על זה. מישהו מהמשפחה הרי צריך לגדל אותה."

דמעות עלו לקולה. בדיוק מה שהם צריכים עכשיו. "בואי לא נריב עכשיו."

"אני לא רבה. אבל זה קשה שאתה סותם דיונים מראש."

הוא נשף בתסכול.

עכשיו זה כבר 'דיונים'.

ובמצב הזה, הם צריכים לאסוף עוד רגע את ההורים ולצאת לבית העלמין.

"לא התכוונתי לסתום את הדיון," הוא הכריח את עצמו לומר. "וכנראה שגם את לא התכוונת ללחוץ עלי. למזלנו חזקי לוקח אותה אליו, אז אנחנו לא צריכים להסתבך עם כל הענין. הכי טוב שלא נתעסק עם זה עכשיו."

דיני שתקה.

כשהוא נכנס עם הרכב לשכונת ההורים, היא דברה שוב. "לא בטוח שהרווחה תאשר את חזקי וציפי למשפחת אומנה. ראית איך עירית שאלה על הגודל של הדירה והמקום שיהיה לשיר בבית? זה נראה שברווחה מתייחסים מאד לנושא של כמה מרחב מחיה יהיה לילד בדירה."

"חזקי בטח דיבר עם עירית על אומנה, לא על קלט."

כן, אבל למה שלמשפחות אומנה הכללים יהיו אחרים?"

"בטח כשמדובר בקרובי משפחה מתגמשים הרבה יותר. כל אחד מבין שעדיף לילדה לגדול אצל דודים, גם אם הבית שלהם צפוף, מאשר אצל אנשים זרים. חוץ מזה, עירית התרשמה מחזקי. אם כל כך בקלות היא נתנה לשיר ללכת אליהם לקלט, היא בטח גם תעשה מאמץ שיאשרו להם את האומנה."

הם נעצרו ליד הבנין. חמיו וחמותו לא היו למטה. דיני החליטה לעלות ולעזור להם, במקום רק להתקשר.

הוא הפעיל לרגע מוזיקה, מנסה לנקות ראש מהמועקה שנוספה בדקות האחרונות. דיני מתמרמרת על כך שהוא היה חד משמעי בסירוב לגדל את שיר, כאילו שזו לא תגובה נורמלית של אדם נורמלי. אין שום טעם להתווכח כאשר הענין הזה מאחוריהם, ועוד יותר לא כשהם בדרך לבית העלמין, אז הוא מבליג.

אבל זה אירוני.

אם דיני הייתה במצב נורמלי, היא הייתה קולטת כמה הטענה שלה הזויה. לא היה שייך כמעט לדבר אתה בשבוע האחרון, היא הייתה שאובה כל כך רגשית, לשיר, לאמא שלה, נתונה בזעזוע מהפטירה. המצב הזה בלתי אפשרי, ואין לו טענות, אבל גם לה לא אמורות להיות.

–

דיני יצאה מהבנין עם ההורים. אביה של דיני התיישב לצידו, ודיני נכנסה ביחד עם אמא שלה למושב האמצעי.

"חזקי וציפי ושיר יעלו בצומת שילת." עדכן אותם יחיאל.

"חשבתי שהם יסעו עם נחום." אמרה חמותו.

"אולי נחום לא יכל."

"יכול להיות שהם העדיפו ליסוע איתנו." אמרה דיני.

"כן. כנראה." הוא אמר, מופתע בינו לבין עצמו מהרעיון. יכול להיות, אכן, שחזקי רצה זמן שקט איתם, לפני בית העלמין. אולי כדי ששיר תתרגל קצת לסבא ולסבתא שלה.

"חזקי אומר ששיר מדברת כבר רגיל." אמרה אמא של דיני.

הטלפון של דיני צלצל.

"זו יהודית פליישמן." קולה נעשה לחוץ. "אני חייבת לענות."

"מי זאת?" – שאלה אמא שלה.

דיני כבר ענתה לטלפון.

יחיאל השתלב בתנועה בכביש גהה, בזמן ששמע אותה מדברת.

"בעשר זה בסדר." שמעה אותה אומרת לבסוף, קולה לא מסגיר את הלחץ שבו היא נתונה. "להתראות."

היא סיימה את השיחה.

"קבעתן למחר?" הוא שאל.

"כן." דיני פנתה לאמא שלה. "זה הראיון אצל יהודית פליישמן, במשרד פרסום. ספרתי לך עליו לפני.. לפני שבוע."

"אה, כן."

" מי זאת יהודית פליישמן?" שאל אביה.

"היא נחמוביץ' מהבית, למדה איתי בכיתה מקבילה בסמינר. יש לה משרד פרסום. היא צריכה עובדת לארבעה ימים מלאים במשרד."

 "את רוצה את העבודה הזו?"

"כן, זה משמעותי מבחינה כלכלית, ואני גם כבר הרבה זמן אני מחפשת עבודה מחוץ לבית." ענתה דיני. נשמע שגם היא מופתעת מכך שאבא שלה מתעניין עכשיו בפרטים. "אחרי שהמשרד שעבדתי בו נסגר, קצת שמחתי שאני יכולה לעבוד רק מהבית, אבל בזמן האחרון זה כבר היה לי לא מוצלח."

אבא של דיני הנהן.

עיניו של יחיאל היו נתונות לכביש שלפניו. אם הם היו לוקחים את שיר, דיני הייתה יכולה לקחת על עצמה עכשיו עבודה חדשה?

על זה למשל, נראה שהיא אפילו לא חשבה.