הזמן הכי קדוש בחינוך

אני מנסה להתגבר על קולות הבכי הרמים ואומרת שוב: "ילדה שבוכה ככה על כל שטות, היא כנראה עייפה מאוד. היא לא תוכל להישאר איתנו ליומולדת של הגדולים ותצטרך ללכת לישון הרגע". אז כן, הצלחתי, להתגבר על קולות הבכי, הצעקות שלי נשמעו אפילו בחדר הסמוך, אבל הנסיכה הקטנה (גדולה של כיתה א'), עדיין בוכה בעוז בפעם השלישית לערב זה, ואני הרי בטוחה שהיא יודעת להתגבר על זה ובעצמה, רק שהיא עצמה אינה משוכנעת בזה…  ואני כעת נשארת נבוכה: האזהרה שלי לא הרתיעה, יכול להיות שהיא מעדיפה ללכת באמת לישון ולהפסיד את החגיגה שחיכתה לה כל כך? האם אכן עלי לקחת אותה לישון הרגע כמו שהצהרתי?

לעיתים קרובות, אנחנו מעבירות מסרים חינוכיים כבדי משקל דווקא בזמן שמד הקליטה של הילדים עומד על אפס, ואז כל האנרגיה שלנו יורדת לטמיון. הגרוע מכל הוא שאנחנו לתומנו חושבות שהילדים שמעו את הדברים ומצפות שבפעם הבאה הם יילקחו בחשבון… והילד? הוא בכלל לא שמע! כלומר פיזית, הוא שמע, אבל הוא לא הקשיב, לא חשב על הדברים וכמובן לא הפנים, כי הוא בעין הסערה כעת. ניסיתם פעם לחשוב מחשבות פילוסופיות של הפסד ורווח בזמן חרום? בלתי אפשרי! כל החושים תפוסים במצוקה ובאתגר ההיחלצות המידי.

כל התנהגות שזקוקה לשינוי, צריכה גם הסברה, הגיון, הסכמה. אין ספק שאנחנו רוכשים מוצר כשהשתכנענו שהוא לטובתנו. והילד נדרש כעת, להחליף התנהגות מסוימת (שעד כה הוא נהג לבחור להשתמש בה כי היא הביאה לו תוצאה כלשהי) בהתנהגות אחרת, שהוא אינו מכיר ואינו בטוח ביעילותה. אלא שאנחנו רוצים לשכנע אותו לראות את התמונה הרחבה יותר, ולא רק את ה"כאן ועכשיו", אנחנו רוצים ללמד אותו לחשוב, לשקול ולבחור נכון עבורו, ואני מדגישה "עבורו", כי כל הגישה ההתנהגותית מותאמת למגמה מאוד אנושית שבנו, ויושבת על המנגנון האנושי שבודק כאמור: "מה יוצא לי מזה?"

אז אם אני רוצה להעביר אחריות לילדים על מעשיהם, השלכותיהם ותוצאותיהם, עלי לייצר ממש "הקניה", כי זהו רעיון חדש עבורם. אני רוצה למכור לילדי את העיקרון שיש שכר מידי ויש שכר רחב יותר, התוצאות של המעשים לפעמים אינן מידיות, צריך לשים לב אליהן ולקשר בין התוצאה להתנהגות, עיקרון "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" הוא רחב ולעיתים מופשט, וגם אם הילד שמע אותו לגבי התנהגות אחת כמו "מי שלא מוותר לחברים על המשחקים הם לא רוצים לבא אליו", הוא לא בהכרח מסיק מכך ש"מי שמתבכיין ונודניק גורם לאנשים לוותר על חברתו המעיקה" (כולל הורים ואחים…). העיקרון הוא אותו עיקרון, אבל כל סעיף ודוגמא צריכה לקבל את ההדגשה שלה. הקניה, הדגמה, פתרונות ותרגול. ככה משנים התנהגות ולא יעיל לנסות קיצורי דרך.

כשיש התנהגות שחוזרת על עצמה אצל ילד, אנחנו מיד רושמים לנו בירכתי המוח העסוק: צריך למצוא זמן קדוש להקניה! למה אני קוראת לו קדוש? כי הוא אכן אמור להיות מוקדש, מובדל ומתוכנן לרגל ה"מאורע", זה יכול להיות זמן השכבה רגוע, אולי זמן אישי בסלון כשכולם עסוקים בענייניהם, אחרי ארוחת הצהריים כשכולם שבעים ופונים להתעסק בשלהם, זה חייב להיות זמן מתוכנן, שפינינו מראש (אפשר להיעזר באבא או באח גדול שידאג לשאר הילדים בזמן הקדוש), כי אנחנו צריכים להיות שקועים בלייצר ענין וקשב. כמובן שעלינו לשים לב לכך שהילד אינו עסוק בשום דבר אחר מפתה יותר, לא קוראים לו באמצע משחק לשיחה, ולא אומרים לחברים להמתין עד שנסיים, כי הוא לא יהיה אתנו.

ואז מתחילים. קודם כל אוהבים, חיבוק, מחמאה, משחק קטן, כל אחד לפי גילו והעדפותיו, אוירה טובה ומקרבת שפותחת את הלב, עכשיו יגיע זמן הסיפור. כשאנחנו מדברים על מישהו אחר, קל יותר לילד להיות עסוק בהקשבה, הוא אינו עסוק בלהתבייש או להתגונן, אינו נזכר בעניינים אסוציאטיביים שמבלבלים את המסר ומסיטים את הנושא, הוא פנוי לסיפור, לתחושות ולתובנות.

ולכן אנחנו פשוט מספרים סיפור, מממציאים סיפור שדומה להתרחשויות שבביתנו, בשינוי פרטים מזהים כמובן. בשביל להמחיש את הקשר שבין ההתנהגות לתוצאות שלה, בסיפור על הילדה שמתבכיינת נדגיש איך היא יכלה לפתור את ענייניה בדרכים אחרות, איך הבכי גמר לכולם את הסבלנות עבורה, איך הוא הציק להם והם רק רצו לברוח למקום שקט יותר, איך הפסיקו להתייחס לבכי שלה, כי זה בטח עוד שטות… בסיפור, הסבתא מסבירה לילדה, למה תינוקות מרבים להיעזר בבכי, כתחליף לשפה, ומדוע מילדים שיודעים להסביר את עצמם יפה, מצפים לשיח בוגר ומועיל.

האמינו לי, זו תהיה הפעם הראשונה שהיא תצא מעצמה ותראה איך התופעה הזו נראית בעיני הסביבה ואיך היא גורמת לסביבה להתרחק ממנה… בגילאים צעירים לא עושים את זה לבד (לצערנו לעיתים, גם בגילאים מבוגרים נוכל לפגוש כאלה),  ילדים חכמים יוכלו לפעמים לומר שזה סיפור עליהם, ואנחנו יכולים לשאול: באמת? הרגשת פעם כמו הילדה שבסיפור? ולהקשיב לתחושות ולתובנות…

אז עברנו את השלב של התיאוריה והשיווק, הילדה הבינה את הרעיון ואפילו השתכנעה שלא משתלם להתבכיין והכי כדאי לה להסביר ולבקש בבגרות, וכעת לחלק המעשי. החלק המעשי צריך להיות מוגדר קצר וברור. בחזרה לדוגמת הילדה המתבכיינת, אני אגדיר את ההתנהגות המצופה בלשון חיובית, כלומר מה כן לעשות: "כשאת צריכה עזרה ממישהו, הסבירי יפה במילים ברורות, מה הבעיה ואיך ניתן לסייע לך, (במקום הבכי המיותר והמזיק לך)".

וכעת למעשים – מעשים פירושם תרגול יזום. אפשר להציג ילדה שצריכה עזרה בלשרוך שרוכים או בלקלף נייר מסוכריה, להראות איך היא מבקשת יפה ולשבח אותה על הבגרות. אפשר להיות דרוכים להזדמנות שתבוא ודאי מיד ולומר שעכשיו אנחנו בודקים אם יש כאן ילדה בוגרת שמצליחה לעמוד במשימה שנתנו לה. ילדה שזוכרת להסביר ולבקש עזרה יפה, וכשהיא זוכרת, ודאי לשים לב ולשבח את הבחירה הבוגרת והנעימה לסביבה. כשהיא שוכחת, אפשר לנסות להזכיר קצרות, אבל בעיקר להתנהג, כלומר לא להתנהג, שמשמעותו לא להתייחס להתבכיינות. וכאן נשאל את עצמינו שאלה קטנה: איך באמת אנחנו מגיבים כשמבקשים עזרה לעומת כשבוכים לעזרה? אולי מבלי משים עודדנו אותה לבחור בטקטיקה המעצבנת? כי היא מעצבנת ואנחנו רוצים לסיים את האירוע המעצבן ומהר? אז זהו, שמעכשיו כבר לא. היא חייבת להרגיש שהבחירה שלה להתבכיין כבר איננה הדרך הקצרה והעובדת. היא צריכה לראות שהתבכיינות כבר אינה כפתור שקל ללחוץ עליו כדי להשיג קשב, יחס או פתרונות.

ולסיום הבהרה חשובה: זה היה תרשים זרימה להליך בסיסי של לימוד התנהגות חלופית. הדוגמא הייתה ללמוד להביע את מה שאני רוצה בצורה אפקטיבית במקום להתבכיין, לתוך הפורמט הזה, ניתן כמובן להכניס כל התנהגות שדורשת שינוי. בהצלחה רבה.

 להארות הערות ושאלות –

יעל סלע – [email protected]

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.