ענישה? שה!

למה שה? עד שכבר נותנים עונש, זה למען יראו ויראו? לא? למה שלא ננצל את האפקט?

אז קודם כל זה היה 'שה' של "הס מלהזכיר" ולא דווקא של עונש בשושו 😊 ואם כבר התחלתי להרגיז כמה אימהות מותשות שהעונשים עוזרים להם מאוד, הבה נצלול לעומק העניין. וננסה להבין את ההשלכות הרווח והמחיר לטווח הקרוב והרחוק.

למה כן עונש? הוא מרתיע. הוא עובד כאן ועכשיו. הוא נותן לנו עוצמה, הוא מזכיר מי החזק כאן (ולא לשכוח שהכל זמני), והוא מרגיע (אותי בעיקר).

אבל ברגע האמת, אף אחת מאיתנו לא רוצה לשבת עם עצמה ולדעת שהיא הענישה ילד בשביל להרגיע את עצמה, כולנו רוצות לדעת שהיה זה מעשה חינוכי יעיל ונכון.

אז זה הזמן לבדוק את הטבע האנושי והכי קל לעשות את זה על עצמי: אם הבוס שלי יראה אותי מאחרת שוב אחרי שביקש העיר והתרה ויאמר: "אנכה לך החודש במשכורת הטבה כל שהיא בשל כך."  האם ארגיש ממורמרת? מושפלת? מזולזלת? או אחשוב: "בהחלט הוגן. הוא הזהיר, זה מגיע לי", ושאלת השאלות: האם זה יעזור לי להגיע בזמן להבא? התשובה היא כמובן "תלוי". תלוי במשתנים רבים: כמה הגזמתי? כמה אני מוערכת? כמה אני מעריכה את המעניש? כל מערכת היחסים קובעת מה יהיה היחס שלי לענישה הספציפית הזו, וכנ"ל מערכת היחסים שלי עם הילד הכי שובב בבית.

אז למה לא עונש? כי עונש הוא דבר מקומם. משפיל. ממרמר ומעורר תכניות נקם במודע או שלא במודע. לא מעט ילדים "מחזירים" לאמא על העונש דרך "מכות בבטן הרכה" במקומות שיקרים לאמא. ויש להם חיישנים מעולים לדעת מה יקר לך, אצל נוער מתמודד זה הרבה פעמים יקבל ביטוי בסממנים דתיים ותורניים, רק כי זה הכי יקר להורים, אצל ילד קטן זה יכול להיות הצקה לתינוק או מריבה "צודקת" עם אח, בקיצור, מה שהכי משגע אותך. ודווקא לך.

אבל הגרוע מכל הוא העויינות והמרחק שנוצר ביניכם, הוא האויב הגדול המחבל במערכת היחסים ומשליך על הטווח הרחוק, לקלקל קל מאוד, לבנות מחדש מצריך מאמץ כפול ומכופל, תלוי כמובן ברגישות בגיל ובנזק. אף אחת מאיתנו לא רוצה ילד שמסתובב עם תחושה של מקופח, ממורמר ואולי אף דחוי ולא אהוב, וילדים רבים מסיקים מסקנות כאלה בעקבות ענישה.

ולכן, במחשבה שניה, גם אם  העונש עשוי לתת לי פתרון מידי לבעיית משמעת, עדיף לראות את התמונה הגדולה והמלאה ולהבין שאני עשויה לשלם על התשלום של הילד ביוקר. יש לשקול היטב את הצדדים לכאן ולכאן, ואז לקבל החלטה מושכלת . ואילו הן השאלות שעלי לשאול את עצמי:

האם באמת אין ברירה?

האם אין דרך אחרת?

 האם מערכת היחסים שלנו טובה דיה בשביל שהילד יקבל את המחיר שעליו לשלם בהבנה? כלומר, האם הוא חש מוערך ואהוב?

 האם אני אזכור אחר כך לשקם את הנזק?

בהלכה יש כלל חשוב של "שב ואל תעשה עדיף", והוא תקף גם עבורנו, אם אינני יודעת בוודאות שהעונש הכרחי, עדיף להדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא ולהאריך אף, ובמקום ענישה, ניתן להעביר לילד מסר של "שבע ייפול צדיק וקם". אני סומכת עליך שתדע בפעם הבאה להתמודד נכון / להתגבר / להימנע / להודיע / להתייעץ וכו'… עלינו להתאזר בסבלנות ולתת לילד את הזמן להתאמן על ההתנהגות הנכונה, נאמין בו ביכולותיו וברצונו הטהור להיות ילד נעים הליכות. והוא בקצב שלו יגיע ליעד.

הרב שטיינמן זצ"ל, אמר בתשובה לרב צוקר שחשש שאם עוברים לסדר היום זה עלול להתפרש כהסכמה, "אל תהיו כאלו בעלי גאווה… אל תחשבו שאתם מנהלים את העולם".

וכך תירץ לו הרב זצ"ל את הדברים:

"אוויר העולם מלא בחיידקים. אם אדם יודע כמה חיידקים הוא מכניס לפיו בכל נשימה, הוא היה מת מבהלה, אבל איך באמת אדם מצליח לשרוד את הכמויות האדירות של החיידקים שתוקפים אותו מכל כיוון? הקב"ה ברא לו מערכת חיסונית שלומדת להכיר את האויבים הללו, ואחרי שנאבקה בהם פעם או פעמיים בעבר, היא יודעת לזהות אותם ולחסל אותם בקלות, לפני שיספיקו לגרום לנזק כלשהו לאדם.

לפעמים כשיש מצבור גדול או שיש חיידק חדש אז האדם לא מרגיש טוב והרופא נותן לו אנטיביוטיקה שתעזור לו להתגבר. אם יתרגל האדם מגיל צעיר לקבל אנטיביוטיקה נגד כל איום חיצוני שמגיע אליו, כשיגדל הוא יצטרך לקחת תרופות כנגד כל חיידק וחיידק. הוא יאלץ להתנייד צמוד למשאית של בית מרקחת כדי להכיל את כל הכדורים שעליו לקחת, לכן הדרך הנכונה היא לתת למערכת החיסונית להתמודד בכוחות עצמה עם האיומים השונים, ורק כשרואים שהיא מסתבכת ונכשלת במשימה, צריכים לתת לה סיוע חיצוני בדמות אנטיביוטיקה וכדו'.

על הסיוע החיצוני הזה, ועל מה שכן ניתן לעשות כדי לא להגיע לקצה ולענישה, נקרא בשבועות הבאים בעז"ה.

 להארות הערות ושאלות –

יעל סלע – [email protected]

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.