92: יותר מדי הגיוני

שום תירוצים אין לה.

הילדים לא בבית, ואפילו גאות הבלגן ירדה לשפל. בערב האתמול יחיאל עמד על כך שריקי ואלישבע תסדרנה ביחד איתו. ריקי הייתה עייפה, ואלישבע התלוננה שכל היום היא צריכה לעזור ושיש לה שיעורים להכין, אבל יחיאל לא הרפה ולא וויתר עד שהסלון חזר למצב נורמלי.

במטבח היא עצמה הצליחה לארגן רק את השולחן והשיש, כי ארי היה עצבני ויילל כל הערב, מזכיר לה את החודשים הארוכים והמתישים שהיו איתו עד לאחרונה. הוא נרדם לבסוף בשעה מאוחרת, וגם היא.

דיני התיישבה וכיוונה את זווית המסך.

'מאבק בצ'ילה' – עלילה דרמטית המתרחשת בדרום אמריקה. סיפור על אלמנה הנאבקת מול נוכלים הרודפים אותה בגלל חוב מדומה של בעלה.

דיני מצמצה מול המסך. היא כבר זרקה אליו תמונה של בקבוק יין, צללית של ילד האוחז ביד של אמא, אדם המטפס על הר.

ערימה של קלישאות נדושות ועייפות.

בשעתו שלחה למרים שמונה שאלות מוגדרות על הסיפור ועל הציפיה שלה מהעטיפה. בקשה שתכתוב מהם האלמנטים המרכזיים בסיפור, אלה מוטיבים חוזרים על עצמם, שאלה גם על סגנון עטיפה מועדף.

בתגובה קבלה הסבר בעל פה, תיאור ארוך וקצת מייגע על הסיפור, המלצה שתקרא בעצמה לפחות חלק מהעלילה, וגם בקשה לשלב בעטיפה פרטים המייחדים את צ'ילה.

דיני שוטטה עם העכבר על המסך. יש סיכוי שהיא תצליח למצוא צללית של אדם האורב מאחורי רכב חונה. יש חלק כזה בעלילה.

אבל זה מוצלח? לא יוצר אווירה מאיימת מדי?

היא שפשפה את מצחה, בעייפות.

מה קורה עכשיו בין יחיאל וחזקי ושיר?

בפעם האחרונה שדברו יחיאל עדכן אותה שעירית אמורה לבוא לפגוש את שיר, לפני שתלך לגן.

דיני קמה למטבח ופתחה את קופסת הקפה.

בשעתו שמחה כשמרים שאולזון פנתה אליה, הרגישה סוג של מחמאה. וידעה גם שהצלחה עם סופרת אחת בתחום הזה, יכולה להביא איתה גל של סופרות אחרות.

מבחינתה עכשיו, הייתה מעדיפה לוותר על הפרויקט. כשתעבוד ב'שזיף' לא תצטרך עבודות פרטיות וגם לא תהיה פנויה אליהן.

אבל בכל מקרה, למרים שאולזון היא כבר מחויבת, וגם חשוב לה שהיא תהיה מרוצה.

מה טובה הייתה אומרת אם הייתה פה עכשיו, אם הייתה שומעת את הדיונים של האחים בקשר לשיר? אצל מי הייתה רוצה שהבת שלה תגדל?

"די. די."

מאיפה המחשבה הזו באה פתאום?

היא צריכה לא לחשוב עכשיו על כלום.

דיני הכניסה לכוס כפית סוכר, במקום חצי הכפית של כל יום. 'מאבק בצ'ילה', זה הדבר היחיד הקיים בשעתיים הקרובות.

–

"אין טעם לקחת כלום, הכל פה מ'אגורה'." חזקי ענה, כשיחיאל שאל אותו מה יעשה עם הרהיטים. "חוץ מהארון. אותו טובה קנתה באיקאה. היה לה חשוב שיהיה בבית גם רהיט חדש. היא ממש התאמצה לחסוך בשביל זה, אמרה שזה עושה לה תקוה."

פניו התעוותו לרגע, ניכר שהזיכרונות מכאיבים לו.

"הארון לא שווה עכשיו יותר משלש מאות – ארבע מאות שקל. אין טעם לשלם בשבילו על הובלה למרכז. ציפי הכניסה אותו לאתר של יד שתיים, אף אחד לא פנה. הבוקר היא פרסמה ב'אגורה', למסירה בחינם. בינתיים התקשרו אליה רק ערבים. העיר הזו מלאה ערבים, ובדואים, ובנות יהודיות שנלכדות. מחריד מה שקורה כאן."

 הוא רוקן את המדף מהבגדים של שיר. לא שם לב ליחיאל שנדרך.

"אבא של שיר – " התחיל יחיאל.

"מה?"

"מה הוא היה?"

חזקי רכן אל המזוודה. "מה זאת אומרת 'מה הוא היה'? הוא היה עוד אדם רע, שניצל את הייאוש של טובה ואת הבדידות שלה."

"הוא היה יהודי?"

"בטח שיהודי!" ערימת הבגדים נשמטה מידיו של חזקי לפני שהספיק להעמיד אותה במסודר. "למה אתה שואל? בגלל מה שאמרתי לפני כן? לא. זה לא קשור לטובה. טובה בחיים לא הייתה הולכת עם ערבי. למה אתם חושבים עליה תמיד דברים כאלה?"         

"אני לא חושב עליה כלום. לא הכרתי אותה."

"רק שמעת עליה מדיני."

"ברור ששמעתי." יחיאל ברר את מילותיו. "דיני סיפרה לי דברים שהיא זוכרת. זה הכל."

"כן. דברים שהיא זוכרת." הסרקזם במילים היה גלוי. חזקי התרומם, מבט קשה בעיניו. "דברים שהיא זוכרת ודברים שהיא שמעה מאחרים, מההורים שלנו. אתה לא הבאת את זה מהאוויר, את המחשבה שטובה הייתה מסוגלת ללכת עם ערבי!"

"דווקא כן הבאתי את זה מהאוויר. בדיוק. בחורות שמסתובבות לבד, נופלות הרבה פעמים עם ערבים."

"לא טובה. היא לא הייתה עושה דבר כזה."

"בסדר, לא הכרתי אותה."

חזקי נשף אוויר. יחיאל נשען על הקיר, חש צורך להיאחז במשהו. כל כך לא הגיוני מה שהוא שאל? אומרים שגם בחורות מבתים טובים מתפתות לערבים. הרבה פעמים הן גם לא יודעות בתחילה שהבחור הוא ערבי. הן מגלות את זה רק כשמאוחר מדי.

וחזקי בעצמו אומר שטובה הייתה נואשת.

אולי דווקא בגלל שזה באמת יכול היה לקרות, וחזקי לא רוצה להכיר בזה, הוא מגיב כך.

גיסו חיטט בין הבגדים בתנועות ידיים מהירות, עצבניות.

"אתה סתם כועס על דיני." אמר יחיאל לגבו.

"הלוואי שזה היה סתם."

"מה אתה רוצה ממנה? היא הייתה ילדה קטנה כשטובה עזבה."

"היא כבר הרבה שנים לא ילדה קטנה."

"חזקי."

גיסו העביר כמה חפצים ממדף אחד לאחר.

"אתה לא אמור לכעוס עליה." אמר לו יחיאל. "היא עושה כל מה שהיא יכולה."

"למה טובה הייתה צריכה לחיות ככה לבד?" חזקי הסתובב. "להילחם בשארית הכוח על כל יום בחיים שלה? היא הייתה כל כך צריכה תמיכה!"

"דיני לא אשמה בזה."

"כל המשפחה שלנו אשמה בכך שאף אחד לא תמך בה. דיני יכלה ליצור איתה קשר. היא הייתה צריכה רק לחפש את המספר ולהתקשר."

"דיני לא ידעה שטובה רוצה שהיא תפנה אליה."

"מה דיני חשבה לעצמה? איך טובה מסתדרת לבד?"

"לא יודע. מה אתה חשבת לעצמך עד לפני שבע שנים?"

"מה???"

"סיפרת שהתקשרת לטובה לפני כמעט שבע שנים, נכון? מה חשבת לעצמך עד אז?"

חזקי פתח את פיו כעומד לומר משהו, ואז נשף אוויר. "האמת שהחריד אותי להבין את זה, כבר אז. כשדברתי עם טובה בפעם הראשונה, וקלטתי איך נורא שלא עזרתי לה בכלום עד אותו יום. טובה הייתה כל כך –  -." הוא נענע בראשו. "יחיאל, אדם שיש לו בית, ואוכל למחר במקרר, ומשפחה שדואגת לו, לא מצליח לדמיין מה זה אומר כשאין את כל אלה. הוא לא מבין עד כמה מישהו אחר יכול להיות בודד, כמה נורא כשאדם לא יודע איפה הוא יישן בלילה, כמה מחריד כשבחורה לא מוצאת מקום בטוח להיות בו, והיא מוכרחה לבחור בין אופציה גרועה אחת לאחרת."

"זה באמת נשמע נורא."

"תאמין לי שבמציאות זה נורא הרבה הרבה יותר ממה שזה נשמע."

יחיאל הנהן. תוהה האם לומר בגלוי מה שהוא חושב.

"אם מישהו במשפחה היה חולה וצריך עזרה, כולם היו מתגייסים." חזקי המשיך מיד. "היו עוזרים עם הילדים ומבשלים בשבילו, ומגייסים כספים אם צריך. נכון? כי אנחנו משפחה תומכת. פה – כאילו כלום. במשך שנים כולם ישנו ברוגע בבית שלהם, בזמן שבת מהמשפחה הייתה לבד, בקושי שורדת, לפעמים גם ממש רעבה. כולם ידעו שטובה לבד בעולם בלי אף אחד. נכון? אז למה ככה? למה אף אחד לא הציע לה אפילו פעם אחת מקום לישון? ארוחה חמה לאכול? למה זה היה ככה? כאילו מחקו אותה!"

היית יכול להגיד שטובה צריכה עזרה.

יחיאל לא השמיע את המשפט בקול. חזקי קרוב להתפרקות גם כך, והוא עצמו מעדיף לשמור מרחק מהסתבכות שהוא אינו מוכרח להיכנס אליה.

"טובה לא יכלה להתקשר בעצמה ולבקש שיעזרו לה?" הוא שאל בזהירות במקום זה.

"אתה היית רוצה לבקש עזרה ממי שמסתכל עליך כאילו אתה משוגע?"

"אני לא חושב שמישהו במשפחה חשב שטובה משוגעת. דיני אף פעם לא דיברה עליה כך."

"אולי לא 'משוגעת', אבל בטח שהסתכלו על טובה כאילו היא מדברת בלי הגיון, כאילו אין סיבה להתייחס ברצינות למה שהיא אומרת. זה גמר אותה. היא לא יכלה להיות בקשר בצורה כזו."

"אתה כן חושב שהיא דיברה בהגיון?"

"ברור שכן! למה אתה חושב אחרת? כולם כל כך – "

"דיני זוכרת דברים שטובה אמרה, היו באמת דברים לא הגיוניים."

"כמו מה?" תבע חזקי.

"שהיא צעקה על ההורים שלכם שהם אגואיסטיים, למשל. שהם חושבים רק על עצמם, שהיא שונאת אותם. אתה באמת חושב שטובה צדקה בכל ההאשמות האלה?"

גבותיו של חזקי התכווצו. "אם אדם עובר דברים שמערערים אותו לגמרי, אם הוא מייחל שיבינו אותו ולא יכול לבטא מה שהוא מרגיש, אם הוא נואש ולא יכול לדבר – אז לפעמים יוצאות לו מילים אחרות מהפה. הוא מתפרץ ואומר דברים קשים כאילו בלי הגיון, אבל מבפנים הוא מבטא משהו כל כך – כל כך הגיוני. יותר מדי הגיוני." הוא בלע את רוקו. עיניו לחות. "טובה פשוט צעקה לעזרה. כל הזמן."