סיימנו את הפרק הקודם בהבנה שיש צורך ללבן את האתגרים המצויים בבית של תורה. טרם נעשה זאת יש להדגיש נקודה חשובה: השאלות הן רבות ומגוונות, ולא כולן שייכות לכל הבתים.
אינו דומה זוג אחד לחבירו. כל משפחה מתנהלת בצורה שונה, והאופי של כל אדם שונה מחבירו, דבר שמשליך כמובן על סגנון הקשר וצורת החיים. אי לכך יש להדגיש שלא כל השאלות שיובאו בפרק זה מצויות אצל כולם. יש זוגות שיזדהו עם חלק מסוים מהאתגרים, ויש כאלה שיזדהו דווקא עם חלקים אחרים.
שאלות מצויות של נשות אברכים
א. כיצד להבין את עולמו של האיש העוסק בלימוד, שבעצם הוא זר לחלוטין לעולמה של האשה? מה כל כך מעניין שם, ולמה זה תופס את הראש? ומה הוא עושה בעצם ? לא נראה שהוא מתקדם למשהו ספציפי. הוא לא נהיה רב או ר"מ, הוא "רק" לומד. מה עושים שם, בכולל?
ב. האשה מתקדמת בקריירה, והבעל לכאורה דורך במקום; היא מנהלת צוות, והוא שומר על סדרים. אילו נמדוד את תפקיד האברך במערכת המושגים העולמית – הוא נחשב פקיד זוטר, בזמן שאשתו מתברגת במעמד יוקרתי. איך להתייחס לזה?
ג. מה צריך להיות היחס לזמנים שבהם הבעל פחות במיטבו בנושא הלימוד? בעולם התורני יש מושג של "ימי אהבה וימי שנאה", כדרכם של דברים רוחניים שהינם בעלי עליות ומורדות, ואילו אצל האשה בעבודה אין מושג של "ימי שנאה". הבוס עומד על הראש וצריך להוכיח תפוקה, באש ובמים. כך נוצרת התחושה שכביכול בעולם הכוללים העסק פחות רציני, פחות אמיתי, חלילה.
ד. האשה מביאה הביתה משכורת מכובדת, לפעמים של חמש ספרות, ואילו הבעל מביא אלפיים שקל, פלוס 300 שקל על שמירת סדרים ומאתיים שקל על מבחנים. לפעמים עלולה להתגנב ללב מחשבה של חוסר הערכה מסוים, של תחושה ש'אני קצת יותר מלמעלה'.
על פי מבט אמיתי, מבט של נצח, כמובן אין כאן שום בעיה. אמנם האשה מביאה משכורת של 12,000 ₪ ואילו הבעל נלחם על מאה שקל של שמירת סדרים, אבל החיים הם לא כסף! החיים האמיתיים הם חיי הנצח, ובמבט של נצח הבעל מביא את הנצח, את העולם הבא, את השכר האינסופי.
אבל מה לעשות שלפעמים המבט שלנו כן מושפע ממה שרואים כאן ועכשיו, וצריך להיות מודעים לזה. אין ספק שאילו היינו זוכים ואברך מתמיד היה מקבל משכורת מתאימה למעמדו האמיתי, משכורת בת שש ספרות – הוא היה נעשה הרבה יותר מכובד. כל עוד שזה לא קורה, והעולם הארצי מסרב להכיר ברוממותם של תלמידי חכמים – יש לנו אתגר.
אתגרים בקשר בין בני הזוג
ה. לפעמים יש תחושה שאהבת התורה באה בליבו של הבעל על חשבון אהבת האשה. הוא אוהב מאוד מאוד את הלימוד, וזה קצת מזיז את אשתו הצידה. הוא הולך ללמוד גם בזמנים שבהם הוא היה אמור להישאר בבית באופן טבעי. כאילו מונחת כאן אמירה סמויה כלפי הרעיה – "התורה חשובה יותר ממך".
דוגמה:
סיפר לי אברך צעיר טרי, סמוך ממש ממש לתחילת הדרך, על התייעצות שהיתה לו עם אברך בוגר בשנות השלושים המאוחרות, על הדרך הנכונה להקמת הבית החדש. הלה אמר לו משפט שהיה נשמע באזניו מחודש: "אשה מאוד אוהבת את התורה, והיא שמחה שבעלה גם כן מאוד אוהב את התורה, אבל היא רוצה שאותה הוא יאהב קצת יותר"…
משפט זה אינו מדויק כלל. בעומק הדברים לא אמורה להיות כאן "תחרות", כביכול, בין האשה לבין התורה על ליבו של הבעל. ביסוד הדברים אלו שתי מערכות שונות. מה הנוסחה הנכונה לגשת לזה?
ו. נשים רבות רוצות לעזור לבעליהן בכל מאודן, והן אכן מתאמצות לעשות זאת, אלא שהן מרגישות לפעמים על סף התמוטטות. מתי מותר לבקש עזרה מהבעל? האם זה ביטול תורה?
דוגמה:
היה זה אחר צהרים שגרתי. הבת שלנו בת הארבע התפתלה פתאום מכאבי בטן ללא הסבר. רצתי איתה לרופא, והוא שלח אותנו לטרם. לאחר צילום הוחלט שהיא צריכה לעבור טיפול רפואי, לא מסובך, אבל בהחלט כואב.
היה לי קשה מאוד מאוד להיות איתה לבד, הרגשתי שאני מוכרחה את בעלי שיבוא להיות לצידי, לתמוך, לדבר עם הרופאים, להיות נוכח. רציתי להרים טלפון, דבר שאני לעולם לא עושה. ידעתי שאם הוא יראה את המספר שלי הוא ירים, והוא בטוח יבוא. אבל לא הייתי מסוגלת. נזכרתי ברבנית אלישיב שלא הפריעה לבעלה אפילו בשביל ניתוח של ילד, והרגשתי כל כך רעה אם אני אפריע לבעלי בשביל טיפול רפואי שלוקח חצי שעה.
לא התקשרתי.
ומה המשך הסיפור?
במקום להרגיש סיפוק אדיר כמו בכל הסיפורים – היה לי רע. ממש רע. הרגשתי כל כך בודדה וזקוקה לתמיכה ולמשען, כל כך לא יכולה להיות לבד. וכל פעם שאני נזכרת בזה נהיה לי רע.
הכי כואב היה שכשסיפרתי אחר כך לבעלי, הוא מצד אחד באמת מאוד מאוד העריך את המאמץ שלי, אבל מצד שני הוא לא כל כך הבין למה באמת לא התקשרתי. הוא טען שבמצבים כאלה צריך להפריע לו, זו האחריות שלו.
במקרים רבים לא מדובר על עזרה פיזית אלא על עוד קצת "ביחד". אשה מרגישה שבעלה יותר מדי לומד ואין לו זמן אליה. נכון, היא מסתדרת ברמה הטכנית, אבל היא מרגישה שהקשר לא מספיק נוכח בחיים, היא רוצה יותר. האם את זה גם כן מותר לבקש, שילמד קצת פחות כדי להיות איתה קצת יותר? המצפון עובד שעות נוספות, לא ברור בכלל מה בסדר ומה לא בסדר.
ז. שאלה לצד השני: במקרים לא מעטים האשה רוצה מאוד שבעלה ילמד כמה שיותר, אבל הוא לא מעוניין כל כך. עודף הנכונות של אשתו לעזור לו – מלחיץ אותו. לפעמים נראה שהוא היה מעדיף שלא יציעו לו עזרה.
למה זה קורה? ומה צריך לעשות כשזה קורה?
חוסר תיאום ציפיות
ח. פעמים רבות אשה מרגישה שחלומה הגדול התנפץ. היא ציפתה לבעל מיוחד ומתמיד עצום, ולבסוף מתברר לה שהוא לא ממש כזה.
דוגמה:
הייתי בחורה עם שאיפות רבות ועמוקות. דמיינתי איך בעלי לומד בבית בקול מתוק, ואני נכנסת לחדר על קצות האצבעות רק כדי להגיש לו עוגה, ועונה לטלפונים בלחש "הוא לומד עכשיו". דמיינתי איך הוא מבקש ממני לא להיות מנויה על שום עיתון כי זה מפריע לו לשקיעות בלימוד. החלום היה מתוק, התחברתי אליו, מאוד. לא רציתי זאת בשביל להרשים מישהי, ולא בשביל שבעלי ירשים מישהו. אני באמת אוהבת את התורה.
אבל המציאות רחוקה ממה שרציתי. הוא לומד בבית עם פלאפון במצב זמין, ובהחלט מקבל שיחות גם באמצע הלימוד. אני לא מצליחה לראות בו את הדמות של תלמיד חכם שתכננתי בחלומותי. הוא גם מתעניין בחדשות, ופוליטיקה מדברת אליו.
אני לא רוצה להיות מאוכזבת מבעלי, אני מרגישה ויודעת ברורות שהאכזבה הזאת לא תורמת לבית שלנו, בלשון המעטה. אבל לכי תתווכחי עם הלב שלך. רציתי בכל מאודי לתמוך בתורה. אני אוהבת את התורה, מאוד. אני לא צריכה להיות הרבנית אלישיב, אבל אני רוצה קול תורה בבית, בעוצמה. אני מתרגשת עד דמעות מלראות את בעלי טרוד במצח מקומט בעקבות הלימוד. קשה לי שזה לא קורה על בסיס יומי. מה אני אמורה לעשות?
דוגמה זו משקפת מציאות רחבה, שבאה לידי ביטוי במגוון צורות. בשורה התחתונה האשה מרגישה מאוכזבת מרמת הלימוד של בעלה.
לפעמים הסיבה לכך היא שהיא גדלה אצל אבא מתמיד עצום, ובאופן טבעי היא מצפה לראות את בעלה ממשיך את דרכו של אביה; לפעמים הסיבה לכך היא הרצאות רבות שנשמעו באזניה במהלך שנות הבחרות, וכדרכן של שנות הבחרות הדברים התקבלו בצורה לא מאוזנת; ולפעמים הסיבה היא פשוטה: כל דבר שלא חווים על בשרנו אין לנו דרך לדעת איך הוא מתבצע בפועל. לעומדות מבחוץ – לימוד התורה נשמע קסום, ועולם הישיבות נראה נוצץ; ואילו הלומדים בפנים – חווים יחד עם השטייגען המתוק גם את קשיי החיים האפרוריים.
תהיה הסיבה אשר תהא, למעשה היא מסתובבת בעולם עם תחושת אכזבה מבעלה. וזה פוגע בקשר. מה עושים עם זה?
כל אלה הינן שאלות כבדות משקל. בעז"ה נלבן את כולן, אחת לאחת. וכדרכנו – ראשית כל נברר לעומק את היסודות: נברר מדוע בעצם חשוב לנו להקים בית של תורה, מה מטרתנו, ולאן בעצם אנחנו שואפים בכל דרך החיים הזאת. כאשר השאיפה ברורה, והיעד מוגדר – יש גם כלים להתמודד עם האתגרים שבדרך.
סיכום:
בית של תורה הוא דבר נפלא, וכגודל מעלתו כך גודל מורכבותו. השאלה המרכזית הינה כיצד מנהלים נכון את הקשר בין בני הזוג יחד עם אהבת תורה, כיצד השליחות והמצוה העצומה של לימוד התורה משתלבת עם החיים בצורה המיטבית. שאלות רבות נובעות מהרצון להבין יותר את מה שמתרחש בבית המדרש, ושאלות אחרות נובעות מחוסר ידע כיצד לאזן בין הצרכים האישיים לבין הלימוד. כל אלה דברים שצריכים להתלבן.
המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".
הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.
להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>
לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>
אין מילים.
מחכה להמשך
כ"כ נוגע , מדויק ורהוט.
תודה!!
צרם לי מאוד המשפט:
ובמבט של נצח הבעל מביא את הנצח, את העולם הבא, את השכר האינסופי.
במבט של נצח, שנינו יחד מביאים את הנצח, את העולם הבא, את השכר האינסופי.
אנחנו שותפים מלאים ב"ה, בזה ובבא.
הגדלת והערכת תפקידו של הבעל לא צריכה לבוא על חשבון הערכת והגדלת תפקידה של האישה.
חבל להזכיר כל פעם מחדש לנשות דורינו הגיבורות והצדיקות שמוסרות את נפשן על לימוד התורה, ש"במבט של נצח- התפקיד שלך פחות 'שווה'…"
מן הסתם לא לכך התכוון הרב שליט"א (שתודה אין קץ על המאמרים הנפלאים והאמיתיים שנכתבו עד הנה, וגם על המאמר הנוכחי!), אך כיוון שעלול להשתמע כך מן המשפט האמור, חשוב לדייק את הדברים.
אכן, התיקון והדיוק חשובים מאוד. יישר כח.
מרתק לקרוא,
רק הערה קטנה בקשר לסיפור – אשה שצריכה לרוץ עם ילדה לבד לרופא באופן פתאומי בד"כ יש לה בעיה עוד קודם, מי ישאר עם הילדים האחרים,
כונתי שאשה שמגדלת הרבה ילדים – בתר אידיאל, ורוב הזמן איתם לבד – בתור אידיאל, זה מזמן הרבה קונפליקטים, קטנים הרבה יותר, וקשה להסתדר איתם.
לגבי מי ישמור על הילדים האחרים
זו בעיה שאפשר לפתור אותה בצורות אחרות חוץ מלהוציא את הבעל מהכולל
אבל לגבי הרגשת השותפות זה רק הבעל יכול לפתור
וזה משהו שכדאי שאשה כשנתקלת בקושי תגדיר לעצמה
"מה הקושי שלי כאן?"
קושי טכני שיכול להפתר בצורה אחרת או צורך אמיתי בבעל
מעריכה כל אחת שחושבת שניה לפני שהיא מתקשרת!
כשהיו לי קטנים וצפופים, ולא הייתי מסתדרת, הייתי אומרת: ה', שלחתי אותו ללמוד את התורה שלך, תעזור לי אתה במקומו.
בדרך כלל תוך כמה דקות העניינים היו מסתדרים.
נפלא! מחזק מאד!
גם אני לפעמים עוצמת עיניים – ה', הם הילדים שלך, אתה הבאת לי אותם, בעלי לא פה, תעזור לי
והוא עוזר.
לי יש שאלה אחרת כבר שנים, שאולי כאן המקום לשאול אותה:
מאז שילדתי את בני הבכור, לא הרגשתי שאני מסוגלת לשלוח אותו למטפלת בגיל כל כך צעיר. זה לא נראה לי סביר ולא בריא לנפש הילד, לפי כל מה שהמומחים אומרים.
חס וחלילה לא מזלזלת באף אחד שעושה את זה, אבל אישית כשאני מסתכלת על התינוק שלי, זה נראה לי בלתי אפשרי, ובעיקר חוטא לתפקידי כאמא.
ב"ה אני עצמאית ועובדת מהבית, אך כמובן שעם תינוק בבית אי אפשר כל כך הרבה שעות ויוצא שבעלי צריך לעזור יותר בפרנסה ופחות יכול להיות שקוע רק בלימוד.
הוא מצידו, לא מבין מה הבעיה לשלוח למעון, ככה כולם עושים וזה בסדר. למרות שהוא כן מכבד את החלטותי ואף פעם לא כפה עלי לעשות את זה ואפילו לא ביקש… לוקח אחריות על המצב הכלכלי ובגלל שבפועל צריך אז הוא עובד כמה שעות ביום.
מאד קשה לי עם שני הצדדים.
אני לא רוצה לחתוך לשום צד, אם כי גם אני לא כל כך מבין את הקושי הגדול.
אם זה דורש מהבעל לעבוד במקום ללמוד, הייתי נוטה יותר כן לשלוח אותו.
אבל אדגיש שוב שדבר כזה נתון לשיקול דעת של שני בני הזוג.
שאלה לרב!