התקשרתי לאחותי ואלישבע בת העשר ענתה.
"מה נשמע?" שאלתי אותה.
"הכל בסדר" היא ענתה.
בתור הדודה הגדולה (בדרך כלל אני יותר נחמדה…) חשבתי שמותר לי קצת לחנך אותה ; )
"אני חושבת שהכל יהיה עוד יותר בסדר כשיבוא המשיח, לא? מה את אומרת?"
אלישבע הסכימה איתי, ולא פירטה או נימקה את דעתה…
והשאירה אותי תוהה, איך, איך מחדירים לילדים מושגים ובעיקר רגשות של משהו שכל כך רחוק מאיתנו?
- חושבים על המילים. "אולי כשיבוא המשיח…"
גם בבוקר הזה, שרים הילדים במתיקות "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח…", יש גנים בהם מוחאים כפיים לקצב השיר ויש גנים בהם רוקעים ברגליים. וכשהשיר מסתיים ננסה להשיב את המילים אל הלב של הילדים וגם אל הלב של אמא. להפוך את האמונה התמימה והשגורה הזו לאמונה חושית ומוחשית.
כי אין דבר מעציב יותר מאשר לשמוע ילד קטן אומר "אולי כשיבוא המשיח זה יקרה", במנגינה של משהו שנראה שלעולם לא יתממש…
בתחילה זה נראה מלאכותי אבל אפשר להכניס לכל תכנון עתידי: "ואם יבוא המשיח.." אז איפה תהיה החתונה שכבר רשמנו בלוח השנה לחשון תשפ"ז? והאם שרי תלך לגן שפרה? ואולי נעבור דירה לירושלים?
סבתא שלי היקרה מזכירה לנו בסעודות שבת כשאנחנו שרים: "לחשוב על המילים!" שימי לב כמה שירים מכילים את הציפיה לגאולה!
- ומדיבורים למעשים: בונים את בית המקדש
בס"ד, כשנתחיל לפעול בבית שלנו באופן מעשי ומרגש "לבנות את בית המקדש" ימשכו הלבבות אחר הפעולות, והציפיה תהיה אמיתית וקרובה יותר, ובעז"ה נזכה לראות בבנינו.
היום נפתח את העיניים ואת הלב, נשים לב כמה מצוות מקיים כל ילד כל יום, כמעט בלי לזכור שזו מצווה. אנחנו יכולים לכתוב כל מעשה טוב על פתק קטן, ומהפתקים הקטנים הללו לייצר חומה או כותל.
אם יש לנו תמונה גדולה אמיתית או מצוירת של הכותל, נצפה אותה בלמינציה ועליה נכתוב את המעשים הטובים בלורד מחיק. את ה'כותל' הזה ניתן לשמור משנה לשנה ואותו לתלות על הקיר או על דלת הבית בהגיע חודש אב.
מה הספיק כל ילד שקם היום? נכתוב ביחד: אמרתי 'מודה אני', נטלתי ידיים, אמרתי בוקר טוב בחיוך לאח הקטן, לבשתי את הבגד שאמא אמרה, לבשתי ציצית / בגד צנוע, התפללתי? בואו נספור כמה ברכות הספקנו לומר בתפילה היום, וכמה אמנים!
לכל ילד חומה גדולה, גדולה הרבה הרבה יותר מדף ה'יצירה' שהביא מן הגן… וכשהחומה שלו מצטרפת לחומה של אחיו היא גדולה הרבה יותר! אז בואו נדמיין את גודל החומה שיוצרים כל ילדי ובני משפחתנו, בני הדודים הקרובים והרחוקים, וכמה עצומה החומה של כל הכיתה שלנו ביחד! וכל ילדי הת"ת… החומה ממחישה לנו כמה חשוב לנו להיות חברים של כולם, כדי שהקיר של החומה שלנו יהיה חזק ומחובר היטב! בעז"ה בזכות המצוות שלנו יבנה בית המקדש במהרה!
בזכותינו יבוא המשיח!
רבקי, חברתי, סיפרה לי סיפור נפלא שממחיש את הכוח שלנו, הדור שלפני ביאת המשיח.
"בליל שבת, הלכנו אל הכותל המערבי. רצינו ללכת, זאת אומרת. כי הדרך בשוק הערבי היתה מלאה ועמוסה כל כך, שכמעט ולא יכולנו להמשיך. התיירים התעכבו בדרכם מול הדוכנים בשוק והמהומה היתה רבה. לפתע הבריק לבעלי רעיון! הוא הרים את התינוק הקטנטן שלנו מן העגלה שלו והניף אותו אל על. כמו בקריעת ים סוף, נבקע נחל האנשים ושביל סלול נפתח עבורנו… התיירים הביטו מוקסמים בתינוק החיכן ושלחו לעברו מבטים נרגשים ונשיקות באוויר.
הגענו אל הכותל, ואני פתחתי בתפילה, "ריבונו של עולם" אמרתי "אנחנו התינוק הקטנטן שלך, אנשים פשוטים כל כך, לא תנאים, לא אמוראים ולא גדולי עולם כמו שהיו לך בדורות הקודמים. אבל כמו התינוק הקטנטן שלי אנחנו נשענים על האנשים הגדולים שהיו בדורות לפנינו, ובזכות המעשים הפעוטים שלנו, ודווקא בגלל שאנחנו קטנים כל כך, אנחנו רצויים ומקובלים לפניך. ובזכויותינו תפתח את הדרכים והשערים כולם ותבנה לנו את בית המקדש מחדש".
- מרגישים חורבן? ביום זה יבכיון בני
תשעה באב הוא כביכול ה"יארצייט" של החורבן. בכל השנה אנחנו זוכרים את חורבן בית המקדש, אבל לא תמיד הוא עומד לנו באופן ברור מול העיניים.
ב"יארצייט", יום השנה, אנחנו נזכרים במי ומה שחסר לנו. אנחנו מדפדפים בתמונות, אומרים תהילים ואוספים זכויות לעילוי נשמה. ככל שמתקרב תשעה באב אנחנו מצטערים ומספרים יותר על בית המקדש שאיבדנו, ומוסיפים עוד זכויות שנזכה לראותו בנוי על תילו בקרוב.
כמובן, שצריך להיזכר לפני תשעה באב ולהתחיל להרגיש את האבלות מי"ז בתמוז ובהדרגה היא מורגשת יותר עם ראש חודש אב שממנו ממעטים בשמחה, לשבוע שחל בו תשעה באב עד לתשעה באב עצמו.
המטרה שלנו, כהורים, היא לא לסחוט דמעות מן הילדים, נחשוב, מהי הרמה של האבלות שלנו? כמה אנחנו באמת מרגישים אבל וצער? ההורים של פעם היו כאלו שבכו באמת בהתקרב תשעה באב והזכר החורבן, אבל אנחנו לא יכולים לתבוע מהילדים שלנו להצטער יותר ממה שאנחנו מצטערים. אולי כדי להתקרב אל הצער נוכל לקרוא עליו ולשמוע עוד כך נוכל להעביר הלאה לילדים את מה שאנחנו מרגישים.
ונקודה נוספת היא: כמה כאב וצער הילד מסוגל לספוג?
בהלכה אין חינוך לאבלות. כולנו מקווים שעד הגיע הילד לגיל קבלת עול מצוות, לא יהיה עוד צורך באבלות, יבוא המשיח ובית המקדש יבנה, בעז"ה. אנחנו רוצים להנחיל לילדים גם צער ובעיקר ציפייה אבל לא אבלות.
- ליל תשעה באב
אבא והבנים יוצאים לבית הכנסת, מעט לפני שכולם הולכים לישון, גם אמא יכולה להשרות בבית אוירה מתאימה לליל תשעה באב. מכבים את האור ומדליקים נרות או מנורה קטנה. אפשר להאזין לקריאת איכה בטלפון של קול הלשון, אמא יכולה לקרוא קינות או מדרשים על החורבן, מדרשי איכה או קטעים מספר התודעה. הילדים שוכבים על מזרן שמונח על הרצפה, ליד אמא, וכך אט אט הם נרדמים, לא מתוך משחקים וקלות ראש אלא בהרגשה של השתתפות באבלות של הציבור.
מה עושים מחר?
את התכנונים וההכנות הרבות לימי "בין הזמנים" עדיף לסיים לפני ראש חודש אב, כאשר מתחילים תשעת הימים לא מכינים את הימים שאחר כך. חשוב להדגיש לילדים שעכשיו אנחנו באבלות ורק אחר כך מתחיל "בין הזמנים".
- שבעה דנחמתא:
הרעיון הבא הגיע מאנגליה לפני כמה שנים, ובכל שנה אני מקווה שהוא כבר לא יהיה אקטואלי. לוואי ונזכה השנה!
שרי, מייבאת הרעיון, מסבירה: "אחרי שלושת השבועות העצובים ששיאם בתשעה באב, אנחנו "נוחתים" לבין הזמנים עליז ועמוס חוויות. זה זמן שאנחנו מטיילים יותר, משחקים יותר, אוכלים מאכלים מגוונים יותר, ובעצם בלי שום סיבה רוחנית…
אז אצלנו קוראים לשבועות הללו: "שבעא דנחמתא" ומסבירים את פשר החופש והחוויות כהכנה לגאולה בעז"ה!"
הלימוד הבסיסי ב"שבעא דנחמתא" הוא הכרות עם ההפטרה שנקראת בבית הכנסת בכל שבוע. שרי חיברה שיר מיוחד על שבע הנחמות והוא "המנון" החופש בבית.
מיום ראשון ועד חמישי, כמה דקות בכל יום, היא יושבת עם ילדיה ומסבירה להם את מילות הנביא. בחלק מן ההפטרות יש פסוקים שכבר הולחנו להם שירים והילדים שרים אותם.
תוך כדי הילדים מכירים את שמות הנביאים, לומדים למצוא פרשה / נביא / פרק / פסוק בתנ"ך (חשוב מגיל שבו הילד מזהה אותיות!).
לכל שבוע יש שם, כשם ההפטרה, והתוכניות הנעשות באותו שבוע מתאימות לנושאו.
שולחן ארוחת הערב מקושט במדבקות ומפיונים, וכל דבר מאכל מיוחד הוא לכבוד "שבעא דנחמתא". עוד מעט כשיבוא המשיח נאכל אוכל טעים יותר…
ועוד ועוד ממתינים לך כאן:
את לא צריכה קורס הנחיית הורים,
לא טיפול משפחתי או ייעוץ רגשי,
רק שאלה קטנה…
לשתף, לשאול אם זה נורמלי, לשמוע עוד דעה נייטרלית, אני איתך,
מילה של אמא!
יראת נתנזון מנחת "שפת אם" לשיח רגשי ומעשיר מזמינה אותך לשלוח מייל ל:
ולדבר על זה!
לחצי כאן לקבלת העלון החינמי "שפת אם" במוצ"ש,
לשיח חוויתי ומחכים, הילדים שלך מחכים : )
אני כל פעם שאנחנו קונים בגד חדש שבתי חדש לחג או ארוע אני אומרת לילדים שבעזרת ה' כשיבא המשיח בגד חדש יש
אפלו כשיצאנו מהבית בגלל המלחמה (אין לנו מקלט או ממד נורמלי)לקחתי איתי את הבגדים בכל הזדמנות שיוצאים זה במזודה
כדי שנהיה מוכנים
לבני הבחור שהיה לו פדיון הבן הסברתי לו שבעזרת ה' כשה יבא המשיח אתה תהיה כהן אתה צריך לשמור על עצמך כדי להיות ראוי
וגם אנחנו יושבים ומדמינים מה יהיה כשהמשיח יבא ומה הפסדנו (הדמיון של הילדים פורה כל כך זה מדהים
אחרי שמחת תורה ומה שהיה שם אז הסברתי לילדים שלה' אין בית
והיה כל כך חמוד איך שהם ספרו לסבתא בכזה רחמים שלה' אין בית
אהבתי מאד שכתבת שלא צריך לסחוט מהילדים דמעות כי ילדים יודעים להצטער אבל הם גם פוחדים להיות עצובים
ראיתי שאמרתי לילד שלי בן 6 שעכשיו צריך להיות עצובים ואסור………
הוא התחיל להתלוצץ ולעשות שטויות
ואז הבנתי שהוא פשוט פוחד מזה הוא פוחד שיש בבית הרגשה של עצב
ולכן הסברתי לו
שיש לו נשמה יהודיה, טהורה וקדושה ושהבסיס של כל יהודי זה להיות בשמחה וזה מאד קשה להיות בתחושה של עצב וצער
ולכן גם כתוב משנכנס אב ממעטים בשמחה- לא כתוב להיות עצובים נורא
כי כל יהודי שמח שהוא מחובר לה' יתברך ועושה מצוות
אבל בשביל בורא עולם שכ"כ אוהב אותנו ואין לו בית, ולנו עצמינו אין את בית המקדש
בשביל זה אנחנו מצטערים וממעטים בשמחה
אגב ללשכת התעסוקה לילדים יש סיפור מס' 99-שקוראים לו בית המקדש שממחיש את האבל ואת הציפיה לגאולה בצורה מדהימה- לי ירדו דמעות
שזכה כולנו להפגש עוד השנה בעזרת ה' בבנין בית המקדש בגאולה השלמה
תודה רבה !