'סתם' יום שגרתי. תודה השם.

אז מה היה לי היום? אני חושבת לעצמי כשאני מוציאה את תכולת מכונת הכביסה אל המייבש: יום אחד רגיל ורנדומלי. מזג האוויר של אתמול היה קר ממש, יום לפני היה כמעט שרב וגם היום מזג האוויר מטפס, אי אפשר לבנות עליו באמת. אבל היי, גם כשהוא משחק איתנו הוא תמיד די נורמלי ודי יציב, אין לנו עשרים מעלות מתחת לאפס אף פעם.

אז ככה, ביום הרנדומלי הזה הייתי צריכה שירות מחברת החשמל, משהו שגרתי ורגיל מהסוג שכל אחד מאיתנו ניזקק לו מידי פעם, ב"ה לא סכנת חיים מיידית, שכן לזה יש באמת אפשרות ללחוץ מקש קטן ומיד לדווח, אבל אם אתם סתם עייפים ורעבים ויש לכם מה לעשות במקום אחר, זה לא נקרא סכנה, ועל כן בבקשה תמתינו.

אתם מספר מי זוכר כמה, וזמן ההמתנה המשוער הוא שלושים דקות… ואכן קיבלנו שירות אחרי שלושים וארבע דקות ועשרים ושמונה שניות. שלושים וארבע! באמת, כמעט התפוצצנו אל הטלפון, עד שנזכרנו שבצד השני לא עומד המנכ"ל הקובע או שר האנרגיה, אלא פקידה חמודה שעזבה את ביתה בשבע בבוקר כדי לתת לנו שירות, והיא לא אשמה ששמים מעט מאד אנשים לתת שירות על הרבה מאד אנשים שדורשים שירות. אז מיד החלפנו את הטון ולא להאמין כמה היא היתה נחמדה ושמחה לעזור. תוך פחות מחמש דקות סודרו כל ההדורים והעניינים בצורה הטובה ביותר.

אחר הצהריים יצא לי להיות ב'בית הדר' מקום שהלוואי שלא תצטרכו להכיר. מין תחנה כזו לאנשים שבבית חולים הבינו שאין להם כבר כלים לעזור להם ושלחו אותם לתחנה אחרת… זה מקום עצוב ושקט. יש שם אנשים שנדמה שהעולם שכח אותם לגמרי. ליד מיטה אחת היתה קופסא והיו בה חפיסות שוקולד מהסוג הפשוט והטוב, אלו שמחממות לב לשנייה, והיה בקופסא גם פתק: "לצוות הנהדר שמטפל באמא שלנו כל כך יפה, בבקשה תתכבדו, ושיהיה לכם תמיד מתוק". קשה להתפעל משוקולד במקום בו מלאך המוות נוקש בחלון ומבקש להכנס, אבל המחווה הזו הצליחה לרגש אותי ממש.

לצאת מ'בית הדר' שנמצא בסוף-סוף-סוף אשדוד אפשר כמעט רק ברכב, אז הזמנתי מונית, אבל תחנה אחרי תחנה לא הסכימו לשלוח לשם רכב, זה רחוק, ונהגים לא אוהבים לצאת לשם סתם כדי להרוויח נסיעה, בעיר יותר קל ויותר משתלם. המשכתי לחפש תוך כדי יציאה מהמקום, ודקה לפני שעזבתי את הבניין סוף סוף מזכירה בחברה אמרה לי שהיא שולחת. אבל אז כשיצאתי ראיתי מונית שהגיעה זה עתה עם נוסע. שאלתי את הנהג אם הוא פנוי, הרבה יותר מהיר לקחת מונית פנויה מהמקום מאשר לחכות למונית שתבוא, הוא אמר שכן, ביקשתי שימתין שניה כי הזמנתי מונית ואני רוצה לבטל, אבל אם אי אפשר יהיה לבטל כי הנהג כבר יצא, לא אוכל לנסוע איתו, אצטרך לחכות לנהג שיגיע.

צלצלתי לתחנה, המוקדנית אמרה שאין בעיה היא מבטלת. נכנסתי למונית הזמינה והנהג אמר 'כל הכבוד שביטלת ולא לקחת אותי סתם'. 'בוודאי', עניתי 'מה בכלל השאלה, אם הזמנתי מונית, לא אקח מונית אחרת אפילו אם היא זמינה ומהירה יותר'. ככה החלה שיחה. הנסיעה עברה תוך קיטורים מצד הנהג על הדור הצעיר של היום, שכל הזמן העיניים שלהם בנייד ואין שם שום גבולות… התפלאתי קצת כי הנהג חילוני ואין לו עניינים עם כשר, מוגן או סתם טלפון טיפש וכל היתר, אבל מסתבר שלא צריכים לשמור תורה ומצוות כדי להבין שמדובר בפגע טכנולוגי במלוא מובנה של המילה, והוא פוגע בכל מי שנוגע, אפילו מי שלא שומר תורה מבין את זה.

הגעתי הביתה מהר מהצפוי. ברכתי את הנהג שתהיה לו ברכה בכסף, ועליתי הביתה לגלות שהשניצלים שהכנתי מבעוד יום, אלו שחיכו לטיגון שלהם, טעימים עוד יותר ממה שחשבתי, ועל הדרך כל הקלוריות ששרפתי על מכשיר ההליכה בבוקר, 358 ליתר דיוק על ארבע קילומטר של הליכה בקצב מהיר נעלמו בשמן הטיגון… אבל היה שווה… חוצמזה ההזמנה שהזמנו הגיעה בדיוק כמו שהזמנו לא היה חסר כלום, ולא בלבלו בין מוצר למוצר, מה שאומר שלא צריך לעשות בירורים בטלפון. במכולת אליה הלכתי בשעות הערב לא היה היום תור, ובדרכי אספתי את תכולת תיבת הדואר וראיתי בשמחה שקיבלנו הזמנה למסיבת חומש בתלמוד תורה של הנכד. נכד אחר צלצל לספר שעבר מבחן לא קל לקראת סיום הזמן בישיבה והתוצאה היתה אפילו טובה יותר ממה שציפה לה, וסיר המרק שיתקרר לו בלילה על הגז מריח נפלא.

'סתם' יום שגרתי. תודה השם.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il