פרק 62: בנות בעייתיות

בענין הציפיות מבחורי ישיבה, והשאלה אם זה בונה אותם או לא.
תחשבו על זה מזווית אחרת:
תחשבו על אשה צעירה שיש לה ילדים צפופים, והיא עושה מאמץ גדול לגדל אותם טוב.
כשהיא מגיעה לאמא שלה,
מה עוזר לה יותר –
להרגיש שאמא שלה מצפה שהיא תהיה סבלנית, שהיא תעשה את התפקיד שלה במאה אחוז, שהיא לא תבקש מבעלה עזרה כשהוא לומד, וכו' וכו'.
או שאמא שלה תעריך את הקושי שלה, את ההתמודדות, את המאמץ, ושתהיה תמיד במקום שרק רוצה להקל?

אני חושבת שלאמהות אין מודעות כמה חיי ישיבה, גם המינימליים כביכול, של שלושה סדרים, דורשים מבחורים המון המון מאמץ.
ואני מדברת על בחורים מעולים מישיבות מצוינות. לא על שוליים.
בעולם הישיבות יש לחץ משמעותי על בחורים, במיוחד בישיבות המובילות.
זה לחץ שנובע מסיבות טובות, אבל יש לו מחירים, ולדעתי הדבר האחרון שבחור צריך כדי לגדול טוב וכדי להתעלות בתורה, זה להרגיש שאמא שלו אולי מצפה ממנו ליותר. אחרת נוצר עוד לחץ, בדיוק במקום שאמור להיות זה שבו הילד טוב ונפלא ומוערך כמו שהוא.

אני מסכימה במידה מסוימת עם מי שכתבה שהציפיות מכל ילד אמורות להיות שונות, הענין הוא שאנחנו לא באמת יודעים מה הכוחות של כל ילד, ועם מה הוא מתמודד. ילדים לא ממהרים לשתף את ההורים בספקות עצמיים, ובטח שלא בכשלונות שיצערו את ההורים ויגרמו להם אכזבה.
לכן הדבר היחיד שנכון תמיד הוא להניח שהילד עושה את מירב המאמצים, להאמין בו, ואם הוא קצת נופל או לא מצליח – לתת לו את התחושה שהוא מאה אחוז, לחזק אותו בזה שכולם מתמודדים, ולא לתת לו את ההרגשה שמצפים ממנו ללמוד יותר או משהו בדומה.
זו לא רק טקטיקה, זו אמת עמוקה יותר – כי בגיל הנעורים הבחור אמור להתפתח כך שיעשה דברים מהרצון שלו. כשהוא עסוק בלרצות את ההורים – הוא פחות נבנה בעצמו מהפנימיות שלו.

וחוץ מכל זה – מבחינת הענין של לבוא הביתה:
לדעתי התפקיד של ההורים זה במאה אחוז לתת תמיד את ההרגשה לילד שהוא רצוי בבית. זה נכון לא רק לנוער מתמודד, אלא לא פחות לנוער הכי טוב מהישיבות הכי טובות.
כי כולם צריכים עוגן כמה שיותר חזק, כל בחור צריך.
אחד הבנים שלי, שלומד בישיבה גדולה ומוכרת, סיפר לי על חבר שחיפש להתאוורר לפני שבועות, ונסע לירושלים לכותל. המשפחה שלו גרה בירושלים – אבל הוא לא קפץ הביתה, כי הרגיש שזה לא יתקבל לגמרי בעין טובה.
אני חושבת שזה מצב מאד מאד לא בריא, אפילו לא עצוב.
חברים אחרים נסעו לים, אבל לבית לא הגיעו…
(אולי אם היו יכולים להגיע לבית ולבלות בו קצת בצורה 'חלקה', לא היו נוסעים לים?…)

בשורה התחתונה – זה לא שככל שנצפה מהילדים הם יגדלו יותר בתורה.
ואולי חלק מהטעות שהציפיה – גם הפנימית – צריכה להיות שילד יעשה כמיטב יכולתו כדי לגדול בתורה ובעבודת השם. אבל הדרך היא לא אחידה. ולמשל – לא לבוא הביתה הרבה, לא בהכרח שזה חלק מתהליך של עליה רוחנית. יש בחור שזה נכון בשבילו, ויש בחור שלא.
כך שאנחנו לא יודעים מה הדרך הנכונה בשביל כל ילד. הוא זה שיכול לדעת יותר מאיתנו.

התפקיד שלנו כאמהות הוא לתת לבנים אהבה וקשר (וגבולות. דבר שפחות מדברים עליו על בחורי ישיבה, אבל הוא חשוב. בזמנים שהם בבית נכון לדרוש מהם התחשבות ועזרה, זה חלק ממה שבונה את האישיות שלהם)
ולהתפלל כמובן.
וכשילד מתבגר – זה הזמן להשאיר את העולם הרוחני שלו, נקי לבחירות שלו. עם הכוונה, כמובן, אבל לא עם ציפיות שמפריעות בסופו של דבר לילד למצוא את הדרך האישית שלו.

אני שמחה על כל אחת שנתרמה מהדברים.
ונהניתי מההגדרה – לנרמל את האידיאליזציה:)
רוצה להוסיף:
קודם כל, באמת שאין שום קשר בין חינוך לעזרה לבין התמדה. (או שיש, אבל קשר חיובי)
אחד הבנים שלי, שהוא מתמיד בצורה יוצאת דופן, הוא גם זה שאפשר לבקש ממנו עזרה במטבח גם כשהוא מגיע בצהרי יום שישי, ושהוא ייתן עזרה משמעותית ממש. זה מגיע אצלו מאותו מקום של עבודת השם. אותה תורה שהוא לומד כל הזמן, היא גם זו שמצווה לכבד הורים ולעשות חסד…
כמה פעמים כשידעתי שהוא רוצה ללמוד גם בערב שבת, ולא הייתי בטוחה אם בבית לא יהיה קשה מדי, הוא הלך לבית הכנסת עם פלאפון בכיס, כדי להיות זמין אם יצטרכו.

אני מסכימה מאד עם כל מי שכתבה פה על החינוך לקראת נשיאה בעול בנישואים. זה נכון וחשוב במיוחד בתקופה שלנו, כשנשים עובדות כל כך קשה בבית ובחוץ, ועוד דבר בהקשר הזה – לפעמים זוגות נכנסים למרוץ השרדות פלוס שמירה על לימוד, ולא לגמרי אוחזים שהילדים הם אלה שנופלים בין הכסאות. לגדל ולחנך ילדים, ובפרט בדור המאתגר שלנו, דורש המון. ולדעתי נכון יותר שבעל יעזור בבית בערב בהשכבה, כדוגמה, כדי שיהיה רגוע יותר ולא עצבני ולחוץ וצעקות, מאשר שילמד בזמן הזה. הרב שטיינמן ענה לאנשים כמה פעמים דברים ברוח הזו, בצורה ברורה מאד, כאשר נשאל.
לשני ההורים יש תפקיד גדול בחינוך הדור הבא, וגם זה משהו שאפשר להכניס למודעות גם לבחורים.

משתפת בטיפ קטן למי שמענין אותה –
לגבי ילדי חיידר, הייתי באיזושהי התלבטות קבועה בענין הזה, כאשר מצד אחד חשתי שנכון שיקחו חלק, ומצד שני הם לומדים כל כך הרבה שעות, לפעמים זה מרגיש יותר מהגיל והיכולת (ואפשר גם לשחרר מהחיידר מדי פעם)
בסופו של דבר הגעתי למסקנה לבקש משהו קטן, כאשר האחריות על הילד. כדוגמה – ילד בן עשר שנדרש לעזור במטבח שמונה דקות ביום… למדתי אותו איך לפנות כלים ממתקן היבוש, ואיך להדיח. וזהו. הוא אחראי על הביצוע. על המעקב על השעון, וגם על ההספק. אני לא דורשת משהו מסוים, כך מבקשת ממנו שישתדל להספיק כי העזרה הזו חשובה לי. ולא מעירה, רק אומרת תודה על מה שעשה, ואיך זה עזר. (זה באמת עוזר, אגב…)
מרגישה שזה בונה אצלו הרבה בקטע של גבולות: להתגבר על אי חשק – כי הוא בכלל לא היה בענין, והרבה פעמים ממש ממש אין לו חשק – הוא גם עדיין מראה לי שהוא לא רוצה, הרבה פעמים, וזה בסדר. מותר לעזור גם בלי חשק, ובסך הכל ההתנגדות שלו ירדה ולא התחזקה, וזה אומר לי הרבה. פה ושם אני מתגמשת איתו, אבל בגדול כן דורשת.
זה שאני לא מפקחת עליו, אלא סומכת עליו שיעשה בעצמו מה שצריך, גם כן בונה הרבה.