פרק 62: בנות בעייתיות

"טובה הלכה ל'הלל' מיד אחרי שהיא עזבה את הבית." אמר ישי לדיני. "לא ידעת?"

"לא."

"היא התקשרה הביתה כמה שבועות אחרי שהיא עזבה, ואמרה לאבא ואמא שהיא שם."

"אמא ספרה לך?"

"לא, אני במקרה הייתי בבית בערב הזה, זה היה מאוחר. את בטח כבר ישנת. אבא ואמא היו  – " ישי הביט לרגע ביחיאל, נראה כמהסס האם להמשיך בנוכחותו. "היא פשוט הרגה אותם בחיים."

"אל תדבר ככה." דיני נראתה כאילו משהו פגע בה.

"למה?"

"אני לא יכולה לחשוב עליה ככה." 

"זאת המציאות. לא?" גיסו העיף בו שוב מבט. "בסופו של דבר לכל אחד יש בחירה, דיני. יש גבול כמה אנחנו צריכים להצטער על מה שטובה עשתה, וכמה מחירים אנחנו צריכים לשלם. מספיק מה שהיה בכל השנים האלה."

"הייתה לה ילדה."

"היא לא יכלה לספר לאבא ואמא שיש להם נכדה? אחרי כל הצער שהיא גרמה להם." ישי נענע בראשו, נראה שהזכרונות שוצפים בו. "זאת הייתה הבחירה של טובה ללכת ל'הלל' ולפרוק עול שמים. אבא ואמא עשו בשבילה הכל. השתגעתי לפעמים לראות איך הם מוותרים לה. אבא שתק לה לפעמים גם כשהיא  – – " הוא הפסיק לרגע. "את בטח לא זוכרת."

"אני זוכרת."

"היא הרסה את אבא. הוא אדם אחר היום. הוא היה אדם שמח לפני כן. הוא היה אבא ש– " הוא נאנח. "את זה את בטח לא זוכרת."

אחד המלצרים יצא מחדר האוכל.

"זה לא הזמן לדבר על כך עכשיו." אמר ישי במהירות. "תודה לכם שבאתם. ואני מצטער על איך שדברתי אליך בחתונה, דיני. לא יכולתי לנחש מה את מסתירה. ממש תודה לך על הכל."

הוא מיהר משם אל המלצר.

דיני הביטה ביחיאל. "קיוויתי לפגוש אותך, אבל חשבתי שאין סיכוי שאספיק."

"אז מזל שישי עיכב אותי. הייתי אמור להיות כבר בבית הכנסת."

בשנים שאחרי החתונה הוא התמלא מועקה בכל פעם שליל שבועות התקרב, סוג של תחושת לחץ שנשארה בו מהשנים של הישיבה. בכל זאת הוא יצא תמיד ללמוד, אבל בכל פעם גם חיכה באיזשהו מקום בתוכו שהלילה הזה יעבור.

עם הזמן הוא השתחרר מהתחושה הזו, גם בגלל הפעמים בהן הגיע עייף מדי, אחרי העומס בבית בערב החג, ולא הצליח להחזיק את עצמו ער. השנה כבר ציפה ללילה הזה, לשבת וללמוד ככל שיוכל בבית כנסת, באווירה של קדושת החג, אחרי השבוע הקשה שהם עברו.

"מתאים לך לטייל קצת עכשיו?" שאלה אותו דיני.

היא כנראה צריכה לפרוק, אחרי כל מה שהתערער בימים האחרונים.

"כן. בואי נצא."

כמעט רק גברים הלכו ברחוב. הורים עם ילדים לבושים חגיגית, בחורים צעירים. פה ושם נראו גם משפחות החוזרות מסעודת החג.

"אני משתגעת מהרעיון שאולי לא היה צריך לשבת עליה שבעה." אמרה דיני לצידו.

"זה לא כזה פשוט."

"מה לא פשוט?"

"שאולי לא היה צריך. לא כל חילוני הוא בגדר של מחלל שבת בפרהסיא, וגם אם בפועל כן, יש לזה עוד צדדים."

"מה זה אומר עוד צדדים?"

"נדמה לי שבמצב של תינוק שנשבה, פוסקים לשבת עליו שבעה גם אם חלל שבת בפרהסיא." תוך כדי שאמר את המילים, תפס שהוא מדבר בדיוק מהכיוון ההפוך ממה שהייתה רוצה לשמוע. "נראה לי שגם אצל אלה שהתחנכו לשמירת מצוות, יש מצבים שמתייחסים לזה כאל אנוס מבחינה רגשית."

"הלוואי שהיה אפשר להגיד את זה על טובה. בסופו של דבר היא בחרה להיות חילונית. בזה ישי צודק. זה שהיא הלכה ל'הלל' למשל, למקום הכי קיצוני בחילוניות. רק אני לא ידעתי שהיא הלכה לשם?"

"בת כמה היית אז?"

"אם זה מיד אחרי שהיא עזבה את הבית, אז בת שמונה."

"אז מובן שלא ידעת."

"כי בדיוק ישנתי כשהיא התקשרה, כנראה. שמעתי הרבה דברים. גרועים לא פחות. הבית שלנו היה אז…" היא השתתקה בלי להמשיך את המשפט.

"אני יכול לתאר לעצמי שהיה ממש קשה." כבר בשבת הראשונה שבה התארח, בלט לו שחמיו מופנם בצורה חריגה. כשדיני ספרה לו על טובה, הוא הבין את הסיבה. "הורים נגמרים גם מדברים קטנים יותר."

הם עברו ליד גינה קטנה, שכמו הסתתרה בין שני הבניינים. מגלשה קטנה וקרוסלה היו באמצעה, שני ספסלים צפו במתקנים מהצד. בחור ישיבה ישב על אחד מהם.

"בוא נשב כאן." בקשה דיני.

הם נכנסו לגינה, הבחור נשאר לשבת באותה תנוחה. נשען על הצד, כשפניו מופנות לעבר הנגדי, ולפתע התחוור ליחיאל שהם מכירים אותו.

הוא סובב את העגלה "בואי נלך מכאן." הוא אמר לדיני בשקט.

"למה?"

"חכי רגע."

הם יצאו שוב לרחוב.

"זה היה יהודה של חזקי." הוא אמר לה.

"מה? איפה?"

"על הספסל."

"הוא הגיע?" היא נדהמה.

"כן. הוא היה בסעודה. לא ראית? הוא ישן אצל ישראל ומגיע לסעודות."

"לא ידעתי."

"כנראה שאין לו כוח להיות בישיבה בשבועות, והוא כבר תכנן לבוא לשבועות ולשבת שבע ברכות ולא רצה להפסיד."

"בשבועות הוא אמור דווקא לרצות יותר להיות בישיבה. לא?"

"להרבה בחורים קשה עם שבועות." הוא אף פעם לא שיתף את דיני בקושי שלו עצמו, הרגיש שאם היא תהיה מודעת למועקה שתפסה אותו בכל פעם, יהיה לו קשה עוד יותר. "בימים שלפני החג מדברים הרבה ישיבות על להתחזק בלימוד תורה, וזה חשוב כמובן. ומהצד השני מפסידים שנוצר לחץ. יש למשל בחורים שלא חוזרים הביתה מפסח עד שבועות, אבל אחרי שבועות נשבר להם והם נשארים בבית כמה ימים, או יוצאים לטיולים."

גם הוא מיעט לחזור הביתה בתקופה של לפני החג, הרגיש שאמא שלו מאוכזבת אם הוא מגיע הרבה מדי. כשיונתן יגדל, הוא ידאג שאצלם זה לא יקרה. ילד צריך להרגיש שתמיד רוצים שהוא יבוא הביתה, ושאין ממנו ציפיות ליותר ממה שהוא.

"בכל אופן מוזר שיהודה הגיע." אמרה דיני, נראית מוסחת.

שניהם התרחקו מהגינה.

"הענין הוא שלטובה לא הייתה שום סיבה להתרחק." רעייתו דיברה שוב. "זה לא שעשו לה משהו רע בבית. היא פשוט התחברה עם בנות בעייתיות, מזה הכל התחיל."