פרק 61: החדר בסדר גמור

אור מהפרוזדור האיר את החדר החשוך. בפנים הצטופפו שתי מיטות רגילות, שתי מיטות קומתיים, ולול שנדחק בפינה, ליד המזוודה הפתוחה.

"אני תופסת במיטה למעלה." אלישבע הכריזה מיד.

"גם אני." אילה ויונתן אמרו ביחד.

"יחיאל, מה אתה אומר, איך נתארגן?" דיני פתחה את קישורי העגלה של ארי.

"מי שגדול יותר, ישן למעלה." הוא קבע. "ריקי, את רוצה להיות במיטה למעלה?"

"אמא, כדאי לי?"

"לא יודעת."

דיני הניחה את ארי בלול. הוא התחיל לבכות.

"את צריכה שאני אשאר לעזור?" יחיאל, שכבר עמד לצאת, נראה מוטרד.

ליל שבועות עכשיו. היא שמחה שחשוב ליחיאל לצאת ללמוד, אבל אין בה טיפת כוח לילדים ואין לה גם כוח להישאר לבד. "האמת שכן. תודה שאתה שואל."

"בסדר."

היא לא הצליחה לפענח את הבעת פניו. אולי גם כשהם יהיו נשואים שלושים שנה, בעזרת השם, היא עדיין לא תדע לזהות מתי משהו מפריע לו, ומתי סבר פניו רציני סתם כך, מתוך אופי.

יחיאל הסיר את הכובע וחיפש מתלה על הקירות.

"כולם מתארגנים עכשיו בצ'יק צ'ק." הודיע.

"כל הילדים משחקים בחוץ, ורק אנחנו צריכים לישון." התלוננה אלישבע.

"די עם התלונות, אלישבע." הוא אמר. "ריקי, תחליטי מהר האם את רוצה לישון באחת המיטות למעלה או לא. רגע, חסרה לנו מיטה."

"ישי אמר לי מראש." דיני הוציאה את ארי מהלול. "אין כאן מקום למזרן ולא היה הגיוני לקחת בשביל זה חדר נוסף. יונתן ואילה יכולים לישון ביחד."

ארי השתתק כשהיא תחבה לפיו את הבקבוק. היא תצטרך להרדים אותו בזרועותיה, ואחר כך להעביר אותו ללול.

משהו כמו בעבע בתוכה בזמן שיחיאל טיפל בילדים. לפני פחות משבוע החיים שלה עוד היו רגילים, זה לא יכול להיות.

"אז אני הולך עכשיו. בסדר?" שאל אותה יחיאל כששושי, יונתן ואילה, כבר היו במיטות. 

"בסדר." ארי כבר סיים חצי מהבקבוק, נראה שהוא מתחיל להתנמנם.

"אז להתראות, גוט יום-טוב. אלישבע, אני רוצה לשמוע מחר מאמא שהיית מאה אחוז."

הוא סגר את הדלת ואז פתח שוב. "אל תנעלי, דיני." אמר. "אני כנראה לא אצליח ללמוד עד הבוקר."

"לא רגוע לי לישון ככה. עדיף לי לנעול ותדפוק כשתגיע."

לרגע מבורך אחד היה שקט בחדר הצפוף.

"תמיד אבא חושד בי." אלישבע השמיעה מיד אחר כך.

"תהיי בשקט, אלישבע." ענתה דיני מיד. ההערה ההיא של יחיאל אכן מקלקלת יותר מאשר עוזרת, אבל מה היא אמורה להגיב כשאלישבע מתלוננת על כך? אף פעם אינה יודעת. עכשיו עוד יותר לא. "לא לדבר."

"אוף. אוף. אוף."

"את ילדה טובה, וגם אבא יודע את זה. ועכשיו צריך להיות בשקט."

"כולם משחקים עכשיו. חוץ מאנחנו."

"די, היא מפריעה להירדם!" התמרמר יונתן.

"אתה צודק. אלישבע, גם הדודים ילכו בטח לישון ממש עוד מעט, ועכשיו תהיי בשקט לגמרי."

בת העשר השתתקה. מי יודע לכמה זמן ימשיך הנס. המציצות של ארי נעשו רפויות ואיטיות יותר ויותר.

דיני העבירה לשון של שפתיה, מתבוננת בו. הלוואי שהייתה יכולה לשאוב לתוכה משהו מהרוגע שלו. היא כבר אינה יודעת מה קורה לה.

יכול להיות שבאמת לא היה צריך לשבת שבעה על טובה?

למה המחשבה הזו אוכלת בה?

כל כך הרבה סבלו בגלל טובה.

חזקי מדבר כאילו הם אלה שעשו עוול נורא.

נשימותיו של ארי הלכו והתרפו. כמה שהיא צריכה את השקט הזה עכשיו. פיסה של זמן לאסוף את עצמה. את הקצת שאפשר. היא הייתה צריכה לבקש מיחיאל שיחכה עד שהילדים יירדמו, ושאחר כך יצאו שניהם, לדבר בחוץ.

חזקי לא ראה מה היה במשך כל השנים? מה הוא חושב? מה עדיין לא סיפר לה?

"אמא, את מרשה שרק אני וריקי נרד למטה?" אלישבע שברה את השקט בחדר.

 "די כבר, אלישבע! אני לא מרשה כלום!"

ארי פלט את הבקבוק, מבוהל מהכעס של דיני. הוא פרץ בבכי.

"הנה אלישבע, כל הכבוד. תודה רבה לך!"

"אני לא אשמה שהוא התעורר."

"די!"

היא כבר לא יכולה, חייבת לדבר עם מישהו. עם יחיאל. מתחילת השבוע הם רק רצים מדבר קריטי אחד לאחר. ובכל פעם שנוצר חלון קטן של זמן, יחיאל מיהר להתיישב לפרויקט שהוא עובד עליו.

ארי עוד בכה.

אלישבע התחילה לומר משהו.

"די! די!"

דיני הרימה את ארי לכתפה.

בשנים שאחרי החתונה היא נפגעה שוב ושוב מחוסר הענין של יחיאל להקדיש זמן לבילוי משותף. אחר כך קלטה שזה לא נובע מחוסר ענין של יחיאל בקשר ביניהם, אלא מהעדר צורך שלו בהרבה שיחה. היא הבינה שהיא צריכה ליזום בעצמה את השיחות, וגם לומר לו מדי פעם כמה עשה לה טוב לדבר איתו. בהדרגה הוא אכן הבין שזה משמעותי בשבילה.

"אני לא יכולה להירדם בגלל ארי." אמרה שושי.

"תהיו בשקט, ועוד מעט תירדמו בעזרת השם." דיני קרבה את הבקבוק שוב לפיו של ארי. הוא דחה אותו.

"אילה בועטת בי." יונתן התלונן.

"די. די. די כבר!"

"אבל היא בועטת בי."

קולה של דיני התרומם. "אילה, תשכבי יפה!"

"הוא סתם אומר." אמרה אילה, ורגע אחר כך שלחה את רגליה ליונתן.

"אילה!"

היא בעטה שוב.

דיני נענעה את ארי. "תזהרי ממני, אילה!" שמעה את עצמה צועקת.

מה קורה לה. תמיד היא נחרדת כשהיא שומעת הורים מדברים כך.

היא הולכת ונגמרת.

"אני יכולה לספר להם סיפור." ריקי הציעה.

"וואו, נהדרת. תודה רבה."

דיני קמה וקשרה את ארי בעגלה. "אני הולכת להרדים אותו בחוץ."

"נשאר לבד?" שאלה אלישבע.

"לא להרבה זמן, וכולם פה, כל הדודים בבנין. זה בסדר, ריקי?"

"לאן את הולכת?"

"אני אסתובב איתו פה קרוב. אולי גם אפגוש את אבא ואז אתעכב עוד קצת. בסדר? אבל לא נתרחק מהבנין."

"בסדר."

בית הכנסת קרוב, ורוב הסיכויים שהיא תראה אחיינים מסתובבים בחוץ. היא יכולה לבקש מילד לקרוא ליחיאל. אבל זה לא מוגזם? היא יכולה במקום זה רק להסתובב קצת מסביב לבנין, לנסות להרגיע את עצמה איכשהו.

דיני הורידה את העגלה במדרגות לקומת הכניסה. כשיחיאל התחיל לעבוד גם בשעות אחרי צהרים היא החליטה שתעשה כל מה שהיא יכולה כדי שהשעות 'הנקיות' של הלימוד לא ייפגעו. לא הייתה חושבת שתוציא אותו מבית הכנסת, ועוד בליל שבועות.

ובכל זאת קיוותה שהוא עצמו יציע לה לצאת קצת אחרי הסעודה אם הוא היה זה שמציע, לא הייתה צריכה להתלבט עכשיו אם זה נכון לה או לא. לא היה הגיוני שהוא יחשוב על הרעיון, אחרי כל השבוע הזה?

הפרוזדור למטה לא היה שקט. קולות הילדים נשמעו בחוץ. נראה שאלישבע צדקה, כל בני הדודים עדיין משחקים עכשיו.

ליד דלת הכניסה לבנין שוחחו יחיאל וישי.

יחיאל הופתע כשראה אותה. "מה קרה?"

"כלום. ארי לא נרדם."

"החדר שלכם בסדר?" שאל ישי.

"כן. בסדר גמור, תודה רבה. היה מאד יפה היום, בסעודה."

"ברוך השם, תודה." אחיה העביר יד על מצחו. "בדיוק אמרתי ליחיאל, שאם הייתי אוחז ראש אתמול, לא הייתי מספר כלום ליהודית ולילדים. הייתי פשוט הולך מהשבע ברכות באיזה תרוץ, או שאפילו הייתי מתקשר לרב לשאול אותו אם מותר לי להישאר בסעודה."

"הגזמת!"

"למה הגזמתי? אם זה מה שההלכה אומרת, אז מה הבעיה?"

"אף אחד לא אמר שזה מה שההלכה אומרת." היא ענתה, מילים אחרות תוססות בה.

"לכן הייתי צריך לשאול רב. נס שזה עבר בסדר בשביל רחלי. שימי קיבל את זה ממש יפה."

"מה זה אומר?"

"אחרי שהלכנו, שימי בקש מכולם לשמוח איתם, ולא להיות עסוקים בשום דבר אחר." צליל של גאווה התערב בקולו של ישי. "אחר כך, בבית, הוא אמר לרחלי שהסיפור של דודה שלה לא קשור אליהם בשום צורה, ושלא דחוף לו לדעת שום דבר שאין לה חשק לספר."

"כל הכבוד לו." דיני הסתכלה מסביב והנמיכה את קולה. "ישי, מה הסיפור עם 'הלל'? מתי טובה הייתה שם?"